בלוג "מאסטר שף": הרבה דגים בים

חומר הגלם שתעבדו איתו היום הוא חומר מיוחד. מתוק, אך חמוץ. ישיר, אך מתעתע. ילדותי, אך אחראי. אפל, אך מטומטם. שובב, אך מנומנם. אנטיפת, אך מסמס שנה טובה. אנחנו מדברים כמובן על הלימון, פרי קסום וחמקמק אשר לו אינסוף שימושים מגוונים ומפתיעים במטבח – אה, אוקיי, אתם מכינים דגים. טוב, דגים באמת הולכים טוב עם לימון. אך בתחום הקינוחים, תתפלאו לגלות עד כמה הלימון טומן בחובו – הו, כולכם מכינים קרם לימון עם בצק מתוק בבסיס, כן, זה הגיוני. טוב, אנחנו סקרנים מאוד לראות מה ייצא לכם מהחומר הספורטיבי אך ביישן הזה, תתחילו לבשל!

כפיים, דרבוקות ויריות באוויר: אחרי ששהתה מקופלת בארון חדר ההלבשה במשך חודש, סלמה חזרה. לפחות עד ש"עוצמה לישראל" יגישו ערעור. היא הודחה, כזכור לכם, על טעות טכנית: היא שכחה להדליק את המדחום כשבדקה את טמפרטורת השוקולד, ומשם הכול התג'ייף דאונהיל. אבל הפעם, הו לא, הפעם היא לא תיתן לטעות כה מפגרת להכשיל אותה! חיש קל סלמתנו מפשילה השרוולים, שולפת התרווד, לשה הוואטאבר, ובתוך טריליון שנה בלבד מנת המעלוואה מוכנה לטיגון – והיא מניחה אותה בגאווה על הכיריים הכבויות. נו, למה זה לא מתחמם כבר? הכירה הכבויה הזאת ממש איטית! כמעט כמו המדחום הכבוי ההוא שהדיח אותי בפעם שעברה!

אבל ברגע האחרון סלמה מגלה את החשמל – אלוהים, בחוץ יודעים על זה?! הוא יכול להיות שימושי לעוד מלא דברים! – ומצליחה להמם את השופטים עם המעלאווה. וכך סלמה נשארת איתנו, עד הפעם הבאה שהיא תנסה לאפות בתנור כבוי של ברביות. מטופלי סלמה בבתי החולים: תעיפו עוד מבט במכונת ההנשמה שלכם מדי פעם, רק ליתר ביטחון.

ג'קי, המאמי הלאומית החדשה, אובדת עצות מול מנת הלימון העיקרית שלה. כלומר, ברור שהמנה תהיה דג – כולם עושים דג, לימון הולך יופי עם דג, והיי, הקינוח שלי יהיה קרם לימון על בצק מתוק – אבל מה יהיה הקראסט על הדג למען השם. אז תום, שהוא המאמי הלאומי מספר שתיים של ישראל לוקח אותה למזווה, ויחד הם עושים תרגילי נשימה כדי להירגע – וג'קי ניצלת. שני מאמיים נושמים יחד – זה כבר יותר מדי חמוד בשביל הלב המסכן שלנו. לצלם, למסגר ולתלות בבית המקדש השלישי אי"ה.

אתי מזמן לא דמעה על משהו, ולאחר שהסתיים הסבב הגיע תורה שוב. וזה רעיון טוב, כי חוץ מזה אין לה ממש חשק או אג'נדה לעשות משהו, היא בדרך כלל שולפת מתכון בנאלי מעברה ומתרצת את הבחירה ב"לא יודעת, לא יודעת... פשוט ככה בא לי". והפעם בא לה לעשות חצילים בלימון. זה מתכון דל, מנת עוני, לא משהו מיוחד, שבישל אבא שלא אוהב לבשל, ובכל זאת היא עושה אותו, פשוט כי, נו, לא יודעת. אפילו פירור של פלפל אדום היא לא רוצה להוסיף למנה, כדי חס וחלילה לא לעשות אותה ליותר מעניינת ממה שהיא הייתה לפני 40 שנה כשאבא שלה התיז אותה לעברה בנביחת "חירטשתי לך משהו, תאכלי". אבל מה זה משנה, יש אחלה סיפור על ילדותה בשכונת ג'סי כהן בחולון, כשבגרוש היה חור ובחציל היה ג'וק. אז כולנו מרוצים. לפחות זה לא דג.

בני, מה לעשות, לא סיפק לנו הרבה רגעים מרגשים ב"מאסטר שף". מילא זה שהוא אף פעם לא מתייפח על כל מיני ברנשים מתים ומקדיש להם את החביתה שלו, הוא גם לא ממש מפגין חולשות מעוררת הזדהות. תמיד עם אותו חיוך טייסים צחור והכרזה שהמנה שלו יצאה פשוט מהממת, כמו אצל הצרפתים, כי כשהוא היה בצרפת, אז זהו. הצופים לא מתים עליו ונראה שעורכי הטסטות של התכנית – עוד פחות.

ובכל זאת, רגע ההדחה שלו מהתכנית היה אפוס הוליוודי מרהיב. מוזיקה מרגשת נשמעה, ואייל שני נאם – בלי להצדיע בסוף, אבל כמעט – "אני מודה לך על הזכות שהושטת את היד שלך אלינו ואמרת: זה אני. לטוב ולרע. אבל אני רוצה אתכם, אני רוצה לתת לכם. תבורך דרכך, בני". ועם הברכה הנמלצת הזאת, המוזיקה התעצמה, ובני הצדיע – טוב, שוב לא, אבל כמעט – ובגו זקוף וגאה הסתובב, עלה על המטוס והמריא, והמוזיקה הגיעה לשיאה כשהמטוס נבלע לעבר השקיעה, הסוף. החביתה הזאת מוקדשת לו.

"זה אחד המופעים הבשרניים ביותר שראיתי לחציל" (אייל שני על המנה של אתי. יש למישהו כרטיס למופע החציל הבשרני של שבוע הבא?)

"אתה יודע באיזו תחרות אתה נמצא שאתה מגיש לנו שניצל?" (רושפלד מתעצבן על בני, ובעצם רוצה לומר " אתה יודע באיזו תחרות אתה נמצא שאתה מגיש לנו שניצל בלי סיפור על אבא שלך מאחוריו?")

"זה השניצל הכי גרוע שאכלתי בחיים שלי" (רושפלד על המנה של בני. לפחות אבא שלך היה מכין לך אותו על ערש דוויי, אבל ככה נקי?)

"מטפחות שעוטפות מטפחות ברכות" (אייל שני מרחף מעל המנה של מיה כפרפר משי)

"כל מי שהולך – הולך עם איבר אחד מכל אחד מאיתנו" (אייל שני מרחיב את הקמפיין לאד"י. ומי שהולך עם איבר מרושפלד יקבל לפחות מלגזה לדרך?)

מה חשבתם על ההדחה של בני? דברו על זה בפייסבוק