וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: דנה קסלר כותבת על דיוויד בואי

דנה קסלר

2.1.2013 / 0:22

"דיוויד בואי: האיש שנפל מכוכב אחר" הוא קובץ מאמרים ישראלי חדש על כוכב הרוק האגדי. וואלה! תרבות מגישה קטע מהמאמר של דנה קסלר, שעוסק בהתמכרות לסמים וההתאהבות בברלין

התקופה הפורה והמעניינת ביותר ביצירתו של דיוויד בואי התרחשה בשנים 1979-1976, שבהן בילה בברלין. בתקופה זו יצר את שלושת האלבומים האקספרימנטליים ביותר שהוציא אי-פעם. האלבומים הללו – "Low", "Heroes" ו"Lodger" – זכו לכינוי "טרילוגיית ברלין", אף על פי שלא כולם הוקלטו בפועל בברלין עצמה. מלבד זאת, במשך פחות מארבע שנים הספיק בואי להקליט גם אלבום כפול בהופעה חיה ואלבום Spoken Word, לעשות סיבוב הופעות עולמי, להפיק שני אלבומים לאיגי פופ, ללוות את סיבוב ההופעות של איגי פופ ולככב בסרט.

ההחלטה לעבור לברלין מלוס אנג'לס, שבה התגורר לפני כן, הייתה החלטה מפתיעה ולא קונבנציונלית עבור כוכב פופ במעמדו. אפשר למצוא במהלך הזה גם אירוניה מסוימת: אחרי שהיטלר עלה לשלטון, רבים מהאמנים הבכירים בגרמניה נמלטו ממנה. ברטולט ברכט, פריץ לאנג, ארנולד שנברג ותומאס מאן היגרו ללוס אנג'לס. ארבעים שנה מאוחר יותר עשה דיוויד בואי את הדרך ההפוכה. עבור בואי גרמניה סימלה את הניגוד המוחלט לתרבות האמריקאית, שממנה רצה לברוח. מבחינתו התרבות הגרמנית היוותה שילוב של רעיונות חדשניים בתחום הסאונד ביחד עם הרגשה של "העולם הישן". בבסיס החזרה של בואי לאירופה הייתה טמונה האמונה שהיבשת הישנה תציל אותו מפני ההדוניזם הפרוע והמלאכותי של אמריקה. בידוד, אנונימיות וסיפוק יצירתי – זה מה שדיוויד בואי חיפש בברלין. וזה מה שהוא מצא בה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר "דיוויד בואי: האיש שנפל מכוכב אחר"/מערכת וואלה!, צילום מסך

ההחלטה לעבור לברלין הגיעה לאחר כמה שנים קשות. ב-1973 כבר נמאס לבואי לגמרי מהפרסונה אדומת הכרבולת של זיגי סטארדאסט. לאחר סיבוב ההופעות של "Diamond Dogs", אלבומו משנת 1974, הוא היה מותש מבחינה פיזית ונפשית. באותה תקופה נהג בואי לצרוך כמויות מופרזות של קוקאין ולעבוד ימים שלמים ברציפות, ללא שינה. בראיונות התרברב שלפעמים לא ישן שישה לילות ברציפות. בצילום על עטיפת "David Live" – אלבום בהופעה חיה שיצא באותה שנה – רואים כמה הוא רזה, חיוור ולא בריא. גם במהלך 1975 הוא היה מסומם ולא קוהרנטי בראיונות. אמנם מבחינה מסחרית הוא היה בעלייה מתמדת – אלבומו "Young Americans" מ-1975 היה ההצלחה הבינלאומית הגדולה ביותר שלו עד לאותו הזמן וביסס את מעמדו בארצות הברית – אבל עד סוף אותה שנה הפך השימוש שלו בקוקאין מתחביב להתמכרות של ממש.

באפריל 1975, לאחר שלוש שנים אינטנסיביות של הקלטות והופעות, התמקם דיוויד בואי בלוס אנג'לס, לאחר פרידה משפטית קשה מהמנהל שלו, טוני דהפרי. לוס אנג'לס לא הייתה מקום טוב להשתקע בו אם היית על סף התמוטטות פיזית ונפשית. מכרים מהתקופה מעידים שבואי ניזון באותם הימים מפלפלים אדומים, אורז וחלב בלבד, ומשקלו צנח בצורה מדאיגה. הוא התעניין בצורה אובססיבית במאגיה שחורה והשמועות היו שהוא נהיה משוגע ופרנואיד. אחד הסיפורים המפורסמים מהתקופה הוא שבואי נהג לשמור את השתן שלו בצנצנות במקרר על מנת למנוע ממכשפים להשתמש בו כדי להטיל עליו כישוף.

בקיץ של אותה השנה נסע בואי לניו מקסיקו לצלם את "The Man Who Fell to Earth" של ניקולס רוג – הסרט הראשון בכיכובו. אומרים שבמהלך חודשי הצילומים נמנע בואי מצריכת סמים, אך ברגע ששב ללוס אנג'לס ונכנס לנעלי הפרסונה המוזיקלית שלו באותה התקופה, "The Thin White Duke", הוא גם חזר להשתמש בקוקאין.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
בואי/מערכת וואלה!, צילום מסך

בסוף 1975 סיים בואי לעבוד על אלבומו העשירי, "Station to Station", והחל לעבוד על הפסקול לסרט. למורת רוחו החליט רוג לא להשתמש במוזיקה שלו לסרט, אבל החומרים הגנוזים לא אבדו לנצח. רעיונות מתוכם זלגו אל תוך האלבום שהיה עתיד לפתוח את טרילוגיית ברלין, "Low". בניגוד לדעה הרווחת, בואי החל להתנסות במוזיקת אמביאנט אווירתית לא רק בזכות בריאן אינו, שעמו היה עתיד לעבוד בברלין. הוא עשה זאת עוד קודם, מיוזמתו שלו, כשעבד על הפסקול ל"The Man Who Fell to Earth". כש"Low" היה מוכן שלח בואי עותק מוקדם לניקולס רוג עם פתק שכתוב עליו: "זה מה שרציתי לעשות בשביל הפסקול". "Station to Station" יצא בתחילת 1976 וזכה להצלחה מסחרית גדולה אף יותר מזו של "Young Americans", אבל ההצלחה המתמשכת שלו בארצות הברית לא שינתה את דעתו של בואי בקשר למהלך הבא בחייו. כבר זמן מה שדימויים שונים של התרבות הגרמנית בכלל, וברלין בפרט, החלו לחלחל לתודעה שלו ולהצית את דמיונו.

ב-1972 כבש את מסכי הקולנוע המיוזיקל "Cabaret", אשר מתרחש בברלין בתקופת רפובליקת ויימאר, בכיכובה של לייזה מינלי ובבימויו של בוב פוסי. ב-1973, שנה לאחר שבואי הפיק בשיתוף עם מיק רונסון את אלבום הגלאם של לו ריד, "Transformer", הוציא ריד אלבום אחר לגמרי, אפל ומדכא, בשם "Berlin". בינתיים בואי וריד הסתכסכו, אך אפשר להניח שהשינוי שעשה ריד – מגלאם למוזיקה אווירתית ודיכאונית – גרם לבואי להרהר לגבי הכיוון המוזיקלי שלו עצמו.

השראה חדשה למוזיקה של בואי הגיעה מכיוון המכניות העתידנית של Kraftwerk, Neu!, Can ו-Cluster – גל חדש של להקות רוק גרמניות ניסיוניות. בזמנו קיבלו הלהקות הללו מעיתונות הפופ הבריטית את הכינוי המזלזל "קראוטרוק", בעוד שהן עצמן העדיפו את המונח kosmische musik – "מוזיקה קוסמית". היום נחשב "קראוטרוק" לכינוי לגיטימי, ואפילו מחמיא, בהיותו סגנון רדיקלי, חלוצי ומשפיע שהקדים את זמנו. בואי כל כך העריץ את להקות הקראוטרוק, ולכן כשהגיע לגרמניה הוא נסע לפגוש את קוני פלאנק – המפיק שהיה אחראי לסאונד של רבות מהן.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
עטיפת האלבום "ברלין" של לו ריד/מערכת וואלה!, צילום מסך

התקופה בהיסטוריה של גרמניה שריתקה את בואי יותר מכל היא רפובליקת ויימאר – שהחלה עם התבוסה של גרמניה הקיסרית במלחמת העולם הראשונה והסתיימה עם עליית הנאצים לשלטון. בואי נמשך אל הדקדנטיות, המופקרות המינית והאסתטיקה הראוותנית של ברלין בשנים שבין שתי מלחמות העולם, אשר בהן ניסתה העיר להתאושש מהטראומה של מלחמת העולם הראשונה והתמכרה להנאות הגוף ולתרבות הצריכה.

אבל העניין ההיסטורי של בואי בגרמניה לא הסתיים שם, אלא המשיך אל תוך הרייך השלישי. בואי קרא הרבה על היטלר, גבלס ואלברט שפר, האדריכל הראשי של הנאצים. בריאיון שנתן לקמרון קרואו ב-Rolling Stone הוא אמר ש"אדולף היטלר היה אחד מכוכבי הרוק הראשונים" (אגב, בואי לא היה הראשון להשמיע את הטענה הזאת), ובהזדמנות אחרת ציין שאנגליה זקוקה למנהיג פאשיסטי. העמדות הפוליטיות של בואי באותה תקופה היו נתונות לפרשנויות ולספקולציות רבות. הוא לא אמר שום דבר נחרץ או ברור, אלא אהב לזעזע במתן תשובות פרובוקטיביות בראיונות. המשיכה של בואי לגרמניה הנאצית הולידה שערורייה בתקשורת הבריטית בעקבות צילום שלו מנופף לשלום למעריציו בתחנת ויקטוריה, כשהגיע להופעות בלונדון. צלם אחד תפס אותו עם זרוע ישרה, במה שנראה באופן חשוד כמו מועל יד. מאוחר יותר הכחיש בואי שעשה "זיג הייל" בתמונה ונשבע שבסך הכול נופף לשלום, אך העיתונות הבריטית עשתה מהפרשה מטעמים.

לא רק העניין התרבותי, ההיסטורי והאסתטי שלו בגרמניה הוא שדחף את בואי לעבור לברלין. בואי האמין ששם, בניגוד לאנגליה או ארצות הברית, הוא יוכל להיות אנונימי ולחיות חיים שקטים ומבודדים שיאפשרו לו להתרחק מאשתו בנפרד אנג'לה, להיגמל מסמים, להבריא, להשתקם מבחינה נפשית, וכמובן – ליצור. שנים מאוחר יותר הסביר בואי בריאיון שהיות שברלין הייתה עיר כל כך קיצונית, הוא הרגיש שם, בפעם הראשונה בחייו, שהמתיחות באה מבחוץ ולא מבפנים. ברלין היא עיר מטורפת, שסוחבת על גבה קונפליקטים ובושה, עיר בעלת מזג מאני-דיפרסיבי כמעט, שהבועה האסקפיסטית של רפובליקת ויימאר התקיימה בה בין שתי השפלות גדולות. ניתן להקביל את משחק הזהויות והחיפוש אחר זהות, שכה מאפיינים את הקריירה של בואי, לחיפוש הזהות של ברלין. וכמו שהוא בעצמו אמר – בעיר הנמצאת בקונפליקט, הוא מצא לעצמו שלווה. הניגודים האינהרנטיים של ברלין הם אלה שסיפקו לבואי את התנאים שהוא היה זקוק להם כדי ליצור.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
עטיפת האלבום "Low" של דיוויד בואי/מערכת וואלה!, צילום מסך

עוד בטרם עבר להתגורר בה, החל בואי לממש את סיפור האהבה שלו לברלין בסיבוב ההופעות של Station to Station, שכונה "The White Light Tour". בואי ניסה לשוות להופעה ניחוח קברטי אפל והושפע בבחירות האסתטיות שלו מברכט ומהאקספרסיוניזם הגרמני. על הבמה הוא לבש ווסט שחור, מכנסיים שחורות וחולצה לבנה, ונראה כמו כוכב בסרט שחור-לבן של פריץ לאנג. במקום הופעת חימום הוא הקרין את הסרט הסוריאליסטי "Un Chien Andalou" של לואיס בונואל וסלבדור דאלי, וברקע השמיע את האלבום החדש של Kraftwerk, "Radio-Activity".

החיבה הידועה של בואי למראה אנדרוגיני עברה בתקופה זו עידון אלגנטי, שממבט ראשון עשה רושם פחות פרובוקטיבי מאשר המראה שלו בתקופת הגלאם רוק, אבל למעשה היה לא פחות חתרני. לצד ההשפעה של כוכבי הבד של הקולנוע האקספרסיוניסטי על המראה שלו, שאב בואי השראה גם מאופנת הנשים בתקופת רפובליקת ויימאר. אי-אפשר להתבונן בפורטרט המפורסם של מזכירה בתחנת רדיו מתחילת שנות ה-30 של הצלם הגרמני אוגוסט סנדר, ולא לזהות את דיוויד בואי בדמותה – בעצמות לחייה, במבט, בתספורת ובמיוחד בשפת הגוף והדרך שבה היא אוחזת סיגריה. אם בתקופת הגלאם שלו אימץ בואי סממנים נשיים – איפור, נעלי עקב, נוצות ונצנצים – הפעם הוא אימץ את הקווים המודרניים והישרים שאפיינו את אופנת "הנשים החדשות" בוויימאר. בתמונות רבות מהתקופה נראה בואי כמו אישה שנראית כמו גבר.

סיפורי ההוללות והחופש המיני והיצירתי של ברלין בימי רפובליקת ויימאר, שכה הציתו את דמיונו של בואי, קיבלו משנה תוקף כאשר במהלך הופעה בלוס אנג'לס פגש את הסופר ההומוסקסואל כריסטופר אישרווד. אישרווד בילה את רוב שנות ה-30 של המאה הקודמת בברלין, ואת חוויותיו ריכז ברומן הסמי-אוטוביוגרפי "Goodbye to Berlin", שעליו התבססו המחזמר והסרט "Cabaret". בואי תחקר את אישרווד רבות על העיר. אמנם אישרווד אמר לו שברלין כבר מזמן לא מסעירה כמו שהייתה בתקופת ויימאר, אבל בואי כבר היה מאוהב בעיר ותוך חודש עבר לגור בה. וכמו אישרווד לפניו, גם בואי הפך לאמן בריטי שיצר את העבודות המשמעותיות ביותר שלו בזמן שישב בברלין.

"דיוויד בואי: האיש שנפל מכוכב אחר" בהוצאת רסלינג ובעריכת עודד היילברונר, הוא קובץ של מאמרים מאת כותבים מקומיים אודות כוכב הרוק הבריטי. בין המשתתפים: דנה קסלר, אבי פיטשון, ארי קטורזה ועוד.

צפו בהופעה של דיוויד בואי בוואלה! VOD

מה חשבתם על הקטע? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully