פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "עובדה" על גומא אגייאר - יותר קיצוני ממערכון של "ארץ נהדרת"

      "ארץ נהדרת" נחושה מתמיד להוכיח שהיא סאטירית ונוקבת, אבל התחקיר ששודר אתמול ב"עובדה" על גומא אגייאר הוכיח שבישראל אין סאטירה טובה יותר מהמציאות עצמה

      "עובדה" על גומא אגייאר - יותר קיצוני ממערכון של "ארץ נהדרת"

      אתמול שודר בטלוויזיה, בלב הפריים טיים, מערכון סאטירי נוקב וקולע במיטב המסורת של אפרים קישון. וכך הולך סיפור המעשה: מיליונר יהודי עם מאניה דיפרסיה מגיע לירושלים, משתכנע בטעות שהוא סוג של משיח, וכיוון שהפוליטיקאים של העיר נהנים מתרומותיו הנדיבות בשלבי המאניה שלו, הם מעודדים אותו להשתגע עוד יותר. בשיא הטירוף, איש העסקים יוצא להציל את גלעד שליט במו ידיו, תוך כדי שעוזרו מאפשר לו לשחות בכוחות עצמו לעבר עזה (שהיא בעצם אשקלון), ולבסוף הוא נעלם בלב ים. ועכשיו, משחק ניחושים: האם זהו אכן מערכון שלקוח מ"ארץ נהדרת", או תחקיר של "עובדה"?

      הכתבה של ניר שחק על גומא אגייאר, ששודרה אתמול במסגרת "עובדה", לא היתה מושלמת – היא טיפלה בכפפות של משי בסיפור המשפחתי של אגייאר ונתנה תמונה חלקית מאוד של ההיסטוריה האישית שלו - אבל סיפורו של המיליונר היהודי שאבדו עקבותיו העניק איזו הצצה שגעונית במיוחד אל מימדי הטירוף שהחברה הישראלית הצליחה להעפיל אליהם בשנים האחרונות. בחור צעיר, יהודי ומעורער בנפשו שהתמזל מזלו לנחות על סכום כסף עצום בגיל צעיר, מחליט לעבור לירושלים, וחוטף שם את מה שמכונה בשפה רפואית "סינדרום ירושלים" – שיגעון שגורם לך להאמין שאתה משיח שהגיע לעיר הקודש בשליחות אלוהית. או אז, במקום לשלוח אותו היישר אל המוסד הסגור או להניח לו להחלים בפרטיות ביתו, גדולי הפוליטיקאים, הרבנים, העסקנים ואנשי המאפיה המקומית מתחילים לנסות לחלוב ממנו כסף, ובדרך מדיחים אותו אל עבר מעשי טירוף ואובדן. התרחיש הזה נשמע כמו פרמיס קומי מושלם, כאמור, למערכון מופרך במיוחד של "ארץ נהדרת", אבל הוא שודר לפני "ארץ נהדרת", בתוכנית תחקירים רצינית. העובדה שסיפור כה בלתי סביר, כה קומי במהותו, על מיליונר שמאבד את דעתו לנגד עינינו ומערך שלם של אנשי ציבור תאבי בצע עסוק בתחזוקת מחלת הנפש שלו לצרכים פוליטיים, היא דוגמה למה שהופך את האתגר של תוכניות הסאטירה המקומיות למשימה קשה יותר מדי שנה. הפארודיה של "ארץ" מאתמול על אנשי הימין הקיצוניים בכנסת, למשל, היתה מצחיקה ועשויה היטב, אבל היא לא היתה מצחיקה ועשויה היטב יותר מהמציאות הישראלית.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      קרב אבוד מול המציאות. מתוך "ארץ נהדרת"

      "ארץ נהדרת" סופגת מדי שנה האשמות על כך שעל אף שהיא כתובה ומשוחקת לעילא, היא אינה "סאטירית" מספיק; אבל האם יכול להיות שבישראל 2012 כבר אין אפשרות לעשות סאטירה? הלא סאטירה, מטבעה, חושפת את המנגנונים העמוקים, הנסתרים והאפלים שמפעילים את המציאות שלנו מאחורי הקלעים; בעולם שבו צחי הנגבי מצהיר בריש גלי שאין לו שום בעיה לקחת עשרות אלפי שקלים מחולה נפש אם חולה הנפש רוצה לתת אותם, המנגנונים הנסתרים האלה ממילא גלויים מתמיד, ותוכניות התחקיר הן סאטירה שלא זקוקה לשום עזרה מצד כותבים. "ארץ נהדרת" פתחה את העונה הנוכחית כשיוצריה נחושים מתמיד להוכיח שיש להם ביצים, שיש להם עמדה, שהם נועזים ואמיצים יותר מהפאנל המתחרה, "מצב האומה", והתוכניות הראשונות אכן מציגות את הכותבים והמשתתפים בכושר טוב מאוד. אבל איזו הקצנה סאטירית אפשר להעניק למדינה שהיא ההקצנה הסאטירית של עצמה? האם המונח הזה בכלל רלוונטי? מי יותר מטורלל – יובל סמו או מירי רגב? ואיזה תרחיש סוריאליסטי אפשר לצייר שלא יהפוך לתרחיש ריאלי בשבוע העוקב? הקרב בין הפאנלים הקומיים המובילים אולי מחדד ומשדרג אותם, אבל הקרב האמיתי שלהם הוא נגד תיאטרון האבסורד של תוכניות האקטואליה והתחקירים – קרב שתוצאותיו, למרבה הצער, ידועות מראש.

      מה חשבתם אתמול על "ארץ נהדרת"? ספרו לנו בפייסבוק