"הטיסה": דנזל וושינגטון בסרט עשוי היטב, אך צפוי ומטיפני

טפו טפו טפו, בלי עין הרע, אפשר לומר כי מצב הבטיחות האווירית מעולם לא היה טוב יותר. ב-2012, כפי שהתפרסם לרגל תום השנה בתקשורת העולמית, נרשם המספר הנמוך אי פעם של התרסקויות מטוס וכדומה. לפיכך, הקלישאה הנושנה שמסוכן יותר ללכת ברחוב מאשר לעוף מעולם לא היתה נכונה יותר.

ובכל זאת, הוליווד מתקשה להיפרד מחיבתה ארוכת השנים להצגתן של התרסקויות שכאלה, שהרי הן מצטלמות כל כך יפה. דוגמה לכך אפשר לראות מהשבוע בסרט הטרי "הטיסה", פרי עטו של רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "רוג'ר רביט" ועוד). נקודת המוצא שלו היא תאונה אווירית כזו, המתרחשת במטוס מוזנח של חברת תעופה אמריקאית מפוקפקת. למרבה המזל, בשעת האירוע נוכח בתא הטייס הקברניט המהימן ביותר בשמי ארצות הברית, שאותו מגלם דנזל וושינגטון. בקור רוח ובכישרון, הוא מצליח לאלתר כמה תמרונים מבריקים, ובין השאר אף מעז להטיס בהיפוך את כלי התעופה. כתוצאה מכך, התקרית מסתיימת אמנם בנחיתת אונס, אך גם במספר מינימלי של נפגעים, והכל הודות לידי הזהב שלו.

לפיכך, על פניו בשלו כל התנאים להפיכתו לגיבור כל-אמריקאי, ממש כמו הקברניט צ'סלי סלנברגר, שהנחית בזמנו איירבוס בלב ההדסון. אך יש בעיה אחת: מתברר כי בצד חיבתו לתמרונים אוויריים, הטייס המהולל אוהב גם להאביס את גופו באלכוהול ובסמים, ואף עושה זאת לפני ובזמן העבודה. עובדה זו לא חומקת מעיניהם של חוקרי התאונה, ובכך ניתנת לחברת התעופה הזדמנות לנקות את עצמה מאשמה על התרסקות המטוס ולהפיל אותה על הקפטן השיכור והמסומם.

מכאן והלאה, נדרש גיבור "הטיסה" לצאת לשתי מלחמות – האחת, החיצונית, היא המאבק המשפטי נגד חברת התעופה. השנייה, הפנימית, היא הקרב נגד השדים הבוערים בו, ההתמכרויות שגרמו לו לאבד את משפחתו, ועתה עלולים גם לגזול ממנו את עבודתו ואת רישיון הטייס שלו, ולהעמיד אותו מאחורי סורג ובריח.

לנוכח המאבקים הללו, מוצאים עצמם הצופים במצב מבלבל. מצד אחד, הנטייה הטבעית היא לתמוך בטייס – אחרי הכל, הסרט מבהיר לנו כי התמודד עם התאונה האווירית בגבורה מופתית, וכי מעטים אם בכלל היו מצליחים להיטיב לעשות זאת כמוהו. לכן, מפתה לומר – נו, אז הוא היה טעון בוויסקי ובקוקאין, אז מה? העיקר שהמטוס נחת בשלום.

אך מנגד, קשה לנו גם להעלים עין מהחטא שלו ולשלול על הסף את טענות חברת התעופה. הרי איש מאיתנו לא היה מסכים מלכתחילה לעלות למטוס שמנווט בידי שיכור מסומם, ומן הסתם גם לא היינו רוצים שדבר כזה יתקבע כלגיטימי. כתוצאה מכך, לא ממש ברור לנו בעד מי להיות, וקשה לנו גם לגבש את היחס שלנו כלפי הגיבור: בגילומו העוצמתי כתמיד של דנזל וושינגטון, יש לו כריזמה רבה ומעוררת הזדהות, והאהדה כלפיו כמעט אוטומטית ובלתי נמנעת. אך מצד אחר, מן ההתנהלות שלו משתקפת מידה לא מבוטלת של הרס עצמי, אנוכיות מוחלטת, נונשלנטיות ואדישות ובעיקר הקרבה של כל קרוביו, נכסיו וערכיו לטובת סמים ואלכוהול, וזה כבר מעורר בנו עוינות ורתיעה.

כלומר, הדמות הראשית ב"הטיסה" מתגלה כגיבור לא שגרתי בנוף הקולנוע האמריקאי. בכלל, התסריט של ג'ון גטניס חורג מן המקובל בהוליווד. נקודת התפנית שלו, למשל, מגיעה בשלב מאוחר מן הרגיל. יש בו גם דמות משנה שנראה כי היא נכנסת לעלילה כדי למלא את משבצת מושא האהבה של הטייס, אך מתפתחת דווקא בכיוונים אחרים, וגם דמויות אחרות לא ממלאות בהכרח את הפונקציות שהיינו מצפים מהן. נוסף לכך, אף שהוא נמשך יותר משעתיים, אין בסרט תפניות מלאכותיות וקונבנציונליות מהסוג שנהוג להשתמש בהן כדי למתוח את העלילה בדרמות ארוכות.

עם זאת, העובדה שגטניס הולך בדרך אחרת מקודמים לו אינה אומרת שהוא מתעלה עליהם. אף שהמסלול שלו מעט שונה, בשלב מסוים כבר די ברור לאיזו נקודה הוא הולך להגיע, ובסופו של דבר הוא אכן נוחת בה, ועושה זאת בדרך שהיא לא רק צפויה, אלא גם צדקנית ומוסרנית. כתוצאה מכך, למרות הכל, "הטיסה" מתחוור כמוצר חד-ממדי ושטחי למדי, מסוג הסרטים שניתן לסכם אותם במשפט אחד – במקרה זה, מדובר יהיה בססמה בסדר הגודל של "אף פעם לא מאוחר מדי להשתנות: הניחו בצד את האלכוהול והסמים, והיו אנשים טובים יותר".

אמנם, נוסף לממדים המעניינים בתסריט ולתצוגה של וושינגטון, "הטיסה" נהנה משלל מעלות. למשל, בדמותו כספק הסמים של הגיבור, מתגלה שוב ג'ון גודמן כסטלן הקולנועי האולטימטיבי. גם העשייה הקולנועית של זמקיס מרשימה כתמיד, והוא מצטיין הן בסצינות האוויריות והן באלה האנושיות והמינוריות יותר. אך למרות כל זה, בסופו של דבר נראה הסרט כמו לא יותר מאשר גרסה משודרגת למה שהיה נהוג לכנות בזמנו After School Special: אותן דרמות טלוויזיה מיושנות, שנעשו כדי לשכנע בני נוער אמריקאים להתנהג יפה. בדיוק כמוהן, גם היצירה המלוטשת הזו סובלת מדידקטיות, צדקנות ומן התחושה שכל האמצעים האמנותיים, משוכללים ככל שיהיו, משמשים רק כדי להעביר מסר פשטני.

לזכותם של היוצרים, יש לציין כי נראה שאין זה מפריע להם. בדיוק לכך כיוונו, וזה הסרט שרצו להוציא תחת ידיהם. אולי, בין השאר, כי ידעו שיש בארצות הברית קהל למוצר מטיפני שכזה, ואכן דרמה זו נהנתה מהישגים קופתיים מרשימים במולדתה. לעומת זאת, צופה שאינו אוהב לקבל באולם הקולנוע הטפות מוסר כאילו שהיה בכנסייה, יתקשה להתרגש. לכן, אף שהכישרונות שעומדים מאחוריו מונעים ממנו להתרסק, "הטיסה" גם לא באמת מצליח להתרומם.