תומר יוסף עשה אלבום ישראלי שכולו רגאיי. הגיע הזמן? לא יודע. מי מקשיב היום לרגאיי? האמת היא שאתמול אכלתי ג'חנון ושמו את "קאיה" של בוב מארלי ודי התמוגגתי. כשאני נזכר בהנאה שמשמרטפת אותי בכל פעם שאני מקשיב ל"מיסטי מורנינג", שיר מספר שתיים בצד מספר ב' והשיר האהוב עליי של אותו הבוב, אני מרגיש שהנושא הזה הוא מבחינתי קצת גמור ומנוי וסתום וחתום. אף אחד, אף פעם, נדמה לי, לא יוכל להפיק מהרכיבים האלה משהו שיתקרב לפסגה הזו כפי שהוצגה שם, בשעתו היפה ביותר של הז'אנר. לא משנה. מה קורה עם תומר יוסף?
אז קודם היה אבי מטוס, ואם רוצים גיחות אז גם אריאל זילבר, והרשימה תתארך וגם דורי בן זאב. ואפשר לומר שזה מסתיים איפשהו בתקליט האחרון והמצוין של שב"ק ס', ובסולו המג'ויף של מוקי סמוקי. תומר יוסף, מצדו, פותח את החזית החדשה שלו בצורה לא רעה בכלל. האלבום שלו הוקלט כולו לייב בניו יורק בינואר 2001. הרבה זמן לוקח לשחרר כאן דיסק, וכמו חרבון טוב, זה ממש כיף שהוא כבר יוצא. כל השירים באלבום הזה סוחבים, נעימים ונכונים, אם כי אף שיר לא מתבלט ומפיל בצורה יוצאת דופן במיוחד. אין בשורה חדשה, אין רפרנסים סטלניים.
שלא כמו בז'אנרים מיובאים אחרים, העברית דווקא נוטה להסתדר די יפה עם רגאיי. נדמה לי שתומר יוסף דווקא לא השכיל להבין את זה עד הסוף. הטקסטים שלו לא הכי מלוטשים, לא חושבים כל כך בקטע המצלולי. בכלל, זה לא הקטע החזק של האלבום, הטקסטים, אבל אני מקווה שזה גם לא אמור להיות. ובכל מקרה, הניסיון שלו הצליח בסופו של דבר. בלי הרבה יומרנות או כבדות או שיקולים מסחריים, עם חבורה מגובשת של מוזיקאים ועם כוונה טובה, פתאום יצא אלבום חמוד וכיפי לשמיעה. העסק פה הוא של פשטות וחיבור, לא הרבה יותר מזה, והוא די עובד.
* תומר יוסף, "תגידו משהו", פונוקול
הכושים העבריים
28.7.2002 / 10:26