מספרים הסטודנטים: ביום שבת שלפני הגשות הגמר סירבה הנהלת בצלאל לפתוח את דלתות בית הספר לארכיטקטורה עבור התלמידים המציגים. האמתלה - חוסר תקציב. ראש המגמה נאלץ לשלם מכיסו כדי שהתלמידים יוכלו לסיים לתלות את עבודותיהם כראוי.
הפרט הקטן הזה צורם במיוחד לאור המקומות שאליהם כן התגלגל התקציב, למשל פרסומת בפריים-טיים בטלוויזיה לתערוכת הפתיחה (האבטיח המתנפץ הזה) וטקס הפתיחה הפומפוזי שכמותו לא נראה מעולם: המוני עם ישראל ישובים על כסאות פלסטיק כדי לצפות בתצוגת אופנה ארוכה ומייגעת, מקושטת במוזיקת דאנס חתונתית וזיקוקים. זו לא צורה לפתיחת תערוכה של בית ספר שאמור להיות מצפן הטעם הטוב שלנו.
הפופוליזם השיווקי הזה לא הגיע סתם כך. זהו גלגל ההצלה שזורקת הנהלת המוסד לעצמה. זו היתה שנה לא קלה לבצלאל, עם הקושי לחיות בירושלים על רקע המצב הפוליטי, רעש הפיגועים ושתי התאבדויות של תלמידי בית הספר, שאחת מהן התבצעה בין כותלי המוסד עצמו. קשה לשבור שיאי הרשמה אחרי שנה שכזו, ופעמיים קשה להיות סטודנט בבצלאל בשנה שכזו - פעם אחת בגלל האטמוספירה הקודרת, ופעם שנייה מפני שבמקום שהנהלת בית הספר תתחשב במצוקות, היא מעבירה את משקל הכובד מן האמנות לטובת השואו, הקונפטי והזיקוקים.
אין פלא, אם כן, שהלכלוך הזה חלחל גם אל התערוכה עצמה, שהיא, אם לסכם במילה אחת: מאכזבת. מי שביקר בתערוכה דאשתקד, שנחשבה למוצלחת, לא יוכל שלא להשוות ולחוש באפרוריות, במעט מדי מעוף, מעט מדי חדשנות ותעוזה. אין מה לומר - בית ספר בדיכאון. ולאו דווקא דיכאון מן הסוג הקריאטיבי.
אך אל תמהרו לקחת את הקביעה הזו באופן אישי. אם בן דוד של סבתא שלכם מציג בתערוכה, תוכלו להתנחם בעובדה שאולי האמירה הגורפת הזו לא מתייחסת בהכרח אל הכיור שהוא עיצב. אחרי הכל, מדובר בתערוכת ענק עם מאות עבודות, שאפילו אוצרי התערוכה ספק אם הצליחו לראות את כולן. אי אפשר להכליל כמות כזו תחת כותרת אחת, וכמובן שיש גם עבודות מוצלחות.
את חלק מהממצאים המעניינים יותר פגשתי במחלקה לעיצוב קרמי ובמחלקה לצילום. במחלקות לעיצוב תעשייתי, צורפות ותקשורת חזותית לא התעכבתי זמן רב מדי. אני מודה -מלגזות, קמפיינים בדיוניים, כיסאות, חזיות קונוס ושאר פרודקטים מסחריים אינם מצליחים, גם בשנה מוצלחת, לעורר בי התלהבות יתר.
אמנות פרופר ניתן למצוא בדרך כלל במחלקה לאמנות, שמשאירה השנה רושם דל מדי. חלק מהעבודות אנכרוניסטיות, וחלקן נראות כמו חומרי גלם או רעיונות טובים שלא פותחו. בנוסף לכל, חסרה התייחסות להצבה בחלל התערוכה, דבר שמקשה מאוד על הצפייה ויכולת ההערכה.
בין היצירות שהצליחו בכל זאת להתעלות מעל הקשיים הרבים היו הציורים הארכיטקטוניים של טליה ישראלי, מיצב הווידאו האנרכיסטי של ליאור ווטרמן (כולל מדורה כבויה בתוך החדר) ומיצב הצינורות והקרטונים של אירינה פובולסקי.
העובדה שבכל זאת יש עבודות מעניינות, יכולה להוביל למסקנה שהסיבה לבינוניות התערוכה קשורה, מה לעשות, לא רק בפוליטיקה, אלה גם בכשרונם האינדיבידואלי של המציגים. יכול להיות שזה באמת לא אחד מהמחזורים החזקים ביותר של בצלאל. כך או כך - זו ללא ספק לא היתה השנה המוצלחת ביותר לאמנות הירושלמית.
* תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת עד יום רביעי, 31 ביולי
אולמרטיזם
28.7.2002 / 11:35