הומור הוא דבר הרבה יותר מורכב מהצחוק שכן או לא מגיע בעקבותיו; הומור זה דבר עירום, ופגיע ושברירי. שימוש בהומור זה הנכונות לעמוד חשוף ולעטות את החולשות שלך בגלוי מול קהל. אין דבר יותר מפחיד מזה, אין מה שיכול באותה הקלות להעלות או לקבור אותך. כמו שזה כוח על, כך זו גם חולשת על. בכל פעם שאדם מסכים להעמיד עצמו בסיטואציה שבה הוא עשוי להיתקל בדממת מוות מול בדיחה, הוא מסכים להכניס אימה לחייו.
פוליטיקאים משתמשים בהרבה מאוד סוגי רטוריקות כדי לקדם עצמם הם משכנעים, מפצירים, מפחידים, מאיימים. עכשיו בזמן תעמולת הבחירות אנחנו יכולים לראות בדיוק מהם החומרים הבטוחים שנשענים עליהם פוליטיקאים כדי לקנות את הקול שלכם. הם פונים אל הלב, אל השכל, אל האמפתיה והנוסטלגיה; אל המשפחתי אל הלאומי, העדתי, אפילו לגזען הקטן שבכל אחד מאיתנו הם פונים. הכל כדי להטיל את ביצי האידאולוגיה האישית שלהם במוח של המצביע. מה שרובם לא מעזים לעשות, זה לפנות אל ההומור. וזה למרות שהומור הוא אולי הכלי שמחבר אינטליגנציה, ביקורת ורגש. הומור זה מסוכן כי כשזה לא עובד זה מתרסק ממש.
בדיוק בגלל זה, הגעתם של פוליטיקאים לתוכנית שכל מטרתה היא להלעיג את החומרים מהם הם עשויים, היא מעשה אמיץ. "מצב האומה", יותר מאשר תוכניות אחרות, עסוקה בדקונסטרוקציה של הפוליטיקה הישראלית בכלל ושל הפוליטיקאים בפרט היא חושפת את החולשות שלהם, תוקעת סיכה בבלון הזחיחות שלהם, מעלה אל פני השטח את המגוחך, ובאופן כללי מתעמתת בלי איפור ובלי בובות, ובלי שום אמצעי הרחקה, עם הדבר עצמו. פוליטיקאים הם דבר מצחיק כי הם מבטלים כל הומור ביחס לעצמם, וכשאין הומור אין מודעות עצמית.
אחרי שאפילו חנין זועבי הסכימה להתארח ב"מצב האומה", אחרי שציפי לבני, אחמד טיבי, בוז'י הרצוג, גדעון סער, מירי רגב ואמש גם שלי יחימוביץ' ברור שהדבר הנכון שיכול לעשות פוליטיקאי ישראלי הוא להגיע להתארח ב"מצב האומה". כן, זה מסוכן; אבל זה לא שהפוליטיקה הישראלית אינה גוב אריות ממילא. כפי שהגדיר זאת ליאור שליין "הראיון יתקיים איתכם או בלעדיכם". לא עדיף שאיתכם? זה לא שהפוליטיקאים הישראלים משופעים בהומור עצמי, רובם מאמינים שמה שצריך בחיים זה דרגות על הכתפיים וחיתוך דיבור פסקני. אבל הם טועים. הם טועים כי אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו שיש לנו חוש הומור, ואתם הפוליטיקאים, אם נרצה ואם לאו אתם הנציגים שלנו.
כשהפוליטיקאים מגיעים ל"מצב האומה" הם מוכנים להודות שהם אנושיים, לצאת מהאיזור הנוח של נאומים כתובים ומשפטי מחץ ונפנופי ידיים מלאי רושם. בעיקר רושם עצמי. כשפוליטיקאים מוכנים לספוג בדיחה על חשבונם, הם זוכים להערכה גדולה יותר, כי החוזק שלהם לא נסמך על העמדת פנים שהם בלתי נגיעים. מרובוט סיסמאות חסרות תוכן הם הופכים להיות יצור חושב, דרוך, שמוכן לשחק במשחק שבו הם לא החייל הכי חזק. זה לא מפחית מכבודם, ההיפך הוא הנכון, קל יותר להזדהות איתם, עם הצד הרך והאנושי שלהם. אין שום זירה טלוויזיונית אחרת שתצליח לחשוף את הצד הזה של הפוליטיקאים, אין מקום אחר שבו הם יהיו עירומים יותר. ומה רע בעירום?
כולם מחפשים בן זוג בעל חוש הומור, ובצדק. משיכה דוהה, התאהבות דועכת, היומיום מכרסם ומה שנשאר הוא ההומור. בן זוג כן, וראש ממשלה לא? למה, אנחנו לא חיים עם ראש הממשלה בכל יום ויום? מי שקופץ עכשיו בגבות מכווצות מזעם לומר "מי צריך ראש ממשלה עם הומור, העיקר שיהיה גבר-גבר, העיקר שייכנס בהם, שיראה להם, שיתקן את הכלכלה", מחפש דיקטטור, לא מנהיג. וזה ההבדל.
הומור זה לא דאחקות, הומור זה הזיק האנושי. זו היכולת ליצור אמפתיה בלי לעשות מניפולציות, זו היכולת לרכך כשהמצב קשה מנשוא. מי שחושב שהומור מחליש אותו טועה. ההבדל בין לחשוף חולשה ובין לפעול מחולשה הוא עצום ועיין ערך נשיא ארצות הברית ברק אובמה. אז פוליטיקאים, עזבו את תעמולת הבחירות. תעמולת הבחירות היא פתטית ולא אמינה, ומעולם לא היתה אחרת. ה?יו אמיצים, לכו אל המקום שקשה לכם איתו, לכו אל המפתיע והלא צפוי באמת. ושיהיה בהצלחה עם גורי אלפי.
מה אתם חושבים על השתתפות פוליטיקאים ב"מצב האומה"? ספרו לנו בפייסבוק