"אהבה": דיווח מכיתת אמן עם מיכאל הנקה

בסוף השבוע שעבר הגיע לאקרנים "אהבה", סרטו עטור השבחים והפרסים של מיכאל הנקה. לפני כשלושה חודשים, לרגל עליית דרמה זו בצרפת, ערך הבמאי המהולל סדנת אמן פתוחה לקהל בפורום דס אימז', שבמרכז פומפידו הצרפתי. נכחתי במקום, וכך הזדמן לי לשמוע את הקולנוען מדבר ברוחב לב על שורשי יצירתו, טכניקות עבודתו, המיתוסים לגביו, הטראומה ההוליוודית שלו ועוד ועוד.

יש כל כך הרבה על מה לדבר עם הנקה עד שקשה לדעת עם מה להתחיל. לכן, מתחילים פשוט בהתחלה -- כיצד הילד שנולד במינכן בשנת 1942 ומעט לאחר מכן עבר להתגורר ליד וינה, הפך לקולנוען?

הנקה, שרבים במשפחתו היו שחקנים ונגנים, מודה כי בתחילה רצה להיות בכלל מוזיקאי ולא התעניין בקולנוע. גם בשל אהבתו למוזיקה, וגם מפני שבעיר מגוריו הקרינו רק "זבל הוליוודי" כדבריו, ולכן לא היתה לו דרך לדעת שהמסך הגדול מסוגל לאכלס גם יצירות אמנות בעלות ערך.

אך, כפי שהוא מצהיר בלגלוג עצמי, לא היה בו די כישרון מוזיקלי ולכן נאלץ לוותר על חלומו. תחת זאת, החל לעבוד בטלוויזיה הגרמנית כעורך תוכן. בעקבות עבודתו זו החל לנהל רומן עם שחקנית, מה שהוביל אותו לעבודה כבמאי תיאטרון. משם התגלגל חזרה למסך הקטן, והפעם כבמאי, ואז עשה את קפיצת המדרגה לקולנוע.

הנקה נזכר בחיוב בתחנה הראשונה במסע הזה. לדבריו, העבודה כעורך תוכן לימדה אותו רבות. זאת, כיוון שנדרש לקרוא כמויות סיטונאיות של תסריטים גרועים, והוא קיבל מהם שלל שיעורים מאלפים. "לא לומדים שום דבר מלקרוא תסריטים טובים - לומדים מלקרוא תסריטים גרועים", הוא מסכם.

אולי גם הודות למה שהפנים ויישם מכל התסריטים הדלוחים שקרא, היה הנקה לאחד הבמאים המהוללים בעולם, אבל הוא לא מתרגש מן המעמד הזה יתר על המידה. לדבריו, "אם יש אישיות מוערכת על המידה בעסקי הקולנוע, הרי שזה הבמאי. מה שחשוב הוא התסריט, ובחירת השחקנים. ברגע שהתסריט טוב והשחקנים טובים, צריך להיות טיפש כדי להרוס את זה".

הקולנוען, שבדרך כלל כותב את עבודותיו בעצמו וכך עשה גם הפעם, מוסיף כי "לתסריטים יש חשיבות עצומה ומכרעת בעיני, והבמאי לא חשוב, אלא אם כתב את התסריט בעצמו".

אז איך הגיע הנקה לכתוב את התסריט של "אהבה", העוסק בהתמודדות של גבר מזדקן עם מחלתה הכרונית של אשתו? לדבריו, הרעיון עלה בו בשעה שנאלץ לחזות בסבל של אדם קרוב אליו. לסיפור המסוים שלו אין קשר לפרטי עלילת הסרט, אבל כן עלתה ממנו שאלתו המרכזית - כיצד אנו מגיבים בשעה שכל כך כואב למישהו שאנו אוהבים?

מדוע בחר לענות על השאלה הזו דווקא דרך סיפורו של זוג מזדקן? "רציתי שזה יהיה סיפור אוניברסלי", הוא מסביר, "סתם לדוגמה, התמודדות עם מחלת ילדך בסרטן זה משהו שלא בהכרח קורה לכולם. לעומת זאת, מה שמתרחש ב'אהבה' הוא בהחלט נחלת הכל, שהרי כולנו נזדקן יום אחד. סיפור כזה הוא משהו שיכול לקרות בכל נקודה בעולם, וגם אם כאן הוא מתרחש בצרפת, הרי שבאותה מידה אפשר היה להעתיק את העלילה לאוסטריה או לארצות הברית. לכן גם סצינת הפתיחה של הסרט מציגה את הזוג בתוך קהל רב, זה ממחיש את העובדה שהדבר הזה היה יכול לקרות לכל אחד מן ההמון".

סצינת פתיחה זו מתרחשת בקונצרט, ולאחר מכן מתברר לנו כי הזוג לימד מוזיקה קלאסית לפרנסתו. מדוע בחר הנקה לעצב אותם דווקא כדמויות מן האליטה-אמנותית בורגנית של צרפת, ובכלל, למה גיבוריו הם בדרך כלל בורגנים?

"בדרך כלל, אני עושה סרטים על בורגנים כי זה סוג האנשים שאני מכיר מחיי שלי", הוא עונה. "חוץ מזה, קהל היעד שלי הוא בורגני, אז הגיוני שאעסוק בהם. במקרה זה, היתה גם סיבה אחרת: אם הגיבורים היו מן המעמד הנמוך, הצופים היו יכולים להגיד 'הא, מסכנה, בגלל שאין לה כסף היא מקבלת טיפול לא טוב וסובלת, לי זה לא יקרה'. רציתי להראות כאן שגם אם הממון ברשותך, זה עדיין לא ימנע ממך לחלות ולסבול".

הנקה מוסיף ואומר כי מי שזקן וחולני, כמו גיבוריו, מנהל את חייו בין ארבעת קירות מעונו, בלי לצאת מהם כמעט אם בכלל. בהתאם לכך, הסרט מתרחש בדלתיים סגורות. סיבה נוספת לכך, לדברי הבמאי, היא שהצליח כך לשלב את הצורה עם התוכן הפשוט, הקלאסי והנוקשה של "אהבה". הדבר איתגר אותו, שכן היה לו קל יותר לכתוב תסריט עם עשרים דמויות בעשרים נקודות שונות מאשר עם שתי דמויות בנקודה אחת, אבל הוא נהנה מזה, כי הוא אוהב אתגרים.

לתפקיד האשה והבעל ליהק הנקה את עמנואל ריבה וז'אן לואי טרנטיניאן. לדבריו, אם זה האחרון לא היה מסכים, הוא לא היה עושה את הסרט - "יש סרטים שתלויים לחלוטין בשחקנים שלהם", הוא מסביר. "לא הייתי עושה את 'המורה לפסנתר' בלי איזבל הופר, ולא הייתי עושה את 'אהבה' בלי טרנטיניאן".

לאחר מכן מדבר הנקה על טכניקת העבודה שלו עם השחקנים - "אני לא עושה חזרות אף פעם, כי הן מקלקלות את הטבעיות. חרגתי מן המנהג הזה רק עם הילדים ב'סרט לבן', אבל זה היה כמובן מקרה יוצא דופן. בכל הקשור לשחקנים בוגרים ומנוסים, אין בחזרות תועלת. זה נוטע בהם ביטחון מזויף, וכתוצאה מכך המשחק שלהם לא נראה טבעי".

ייחוד נוסף של הנקה הוא שאינו מסתכל בשחקן בזמן הצילומים, אלא מקשיב לו. "יותר חשוב להקשיב מאשר להביט", הוא מסביר. "לא פעם שחקנים באו ואמרו לי - 'אבל מה זה, אתה בכלל לא מסתכל'. הסברתי להם שאני מסתכל בהם דרך האוזן".

בצד עמנואל ריבה וז'אן לואי טרנטיניאן כזוג, ואיזבל הופר המגיחה מדי פעם כבתם, אפשר למצוא בסרט גם שחקן לא מקצועי אחד - אלכסנדר תורו, המגלם פסנתרן משגשג שהיה תלמידם של הגיבורים.

הנקה בחר בתורו מפני שגם במציאות הוא פסנתרן, וזה היה חשוב לו הרבה יותר מחוסר הניסיון הקולנועי שלו. "אם הייתי בוחר בשחקן מקצועי לגלם את הדמות הזו, תכף ומיד היו מבחינים במלאכותיות של הליהוק הזה. ככה זה, הזיוף הכי קטן נחשף במהרה", הוא אומר. "כיוון שכך, ומפני שהאמינות כה חשובה לי, הכל חייב להיות מדויק ואמיתי. בגלל זה את המוזיקאי כאן מגלם פסנתרן אמיתי. בגלל זה הציורים שתלויים על קירות הגיבורים הם ציורים אמיתיים. בגלל זה ב'מחבואים', הספרים בספרייה של הגיבור היו מסודרים לפי האלף-בית. חייבים לדייק בהכל".

הפרפקציוניזם של הנקה הוביל אותו לזכות בדקל הזהב בפסטיבל קאן ואז גם בשלל פרסים אחרים, והיד עוד נטויה. עד כמה כל התארים הללו חשובים לו? "היחס שלי לפרסים דו-צדדי", הוא אומר. "מצד אחד, ברור שזה די אידיוטי. הרי טיפשי להציב סרטים זה מול זה ואז לדרג אותם. מצד אחר, אין מה לעשות. זכייה בפרס מקלה עלייך להרים את ההפקה של הפרויקט הבא שלך, אז אני לא יכול לבטל אותם לגמרי".

גורם נוסף שמקל על הנקה לעשות את סרטיו הן רשתות הטלוויזיה, התומכות בהן. כיצד מתנהלת הדינמיקה מולם?

"קיימת מערכת יחסים בעייתית בין הקולנוענים לערוצי הטלוויזיה", הוא אומר. "אנחנו תלויים בכסף שלהם יתר על המידה, והבעיה שהם רוצים רק סרטים שיוכלו לשדר בעשר בערב, מה שמגביל אותנו. ב'סרט לבן', למשל, נרתעו מכך שהוא בשחור-לבן ודרשו מאיתנו בתחילה להכין גרסה צבעונית שלו לשידור טלוויזיוני. בעקבות ההצלחה שלו הם חזרו בהם, אבל הסיפור הזה מעיד על הבעיות שעלולות להיווצר בגלל הכוח שיש לטלוויזיה עלינו והצורה שבה היא מנצלת את זה".

הדבר אינו נכון לגבי "אהבה", אבל מעבר לכך שהטלוויזיה מממנת ומפיקה את סרטיו של הנקה, היא לעתים קרובות נוכחת בהם. האם הדבר נובע מסקרנות מיוחדת שיש לו כלפי המסך הקטן, ומרצון שלו לחקור אותו? "כן, בהחלט", הוא אומר. "הטלוויזיה מרתקת אותי. היא גרסה פנטסטית ושגויה של החיים, שמעניקה לנו את תחושה מלאכותיות ומוטעית של מודעות למה שמתרחש סביבנו. זה מסוכן בעיני, וכך אגב גם האינטרנט".

הדוגמאות המובהקות ביותר לנוכחות הטלוויזיה בסרטיו של הנקה נמצאות בשתיים מעבודתיו המוכרות ביותר - "מחבואים" ו"משחקי שעשוע".

סרט זה, שביים ב-1997, הוא אולי השנוי במחלוקת בקריירה של הבמאי, ואף עשה לו שם של יוצר סדיסט וכפייתי לאלימות - רושם שמאוזן למדי בידי "אהבה" הרך.

הנקה מודע לתדמית הזו, וסבור שעושים לו עוול. "אני לא מומחה לאלימות כפי שמנסים להציג אותי", הוא אומר. "צריך לקחת בחשבון ש'משחקי שעשוע' הוא פריט חריג ולא טבעי בפילמוגרפיה שלי. בער בי לבקר את איך שהטלוויזיה מציגה אלימות, והיה לי חשוב לעשות זאת בצורה פרובוקטיבית ומטלטלת. בגלל זה שמחתי כששרקו לי בוז אחרי הקרנת הבכורה שלו בקאן. לכך בדיוק כיוונתי. אבל באמת, כל זה חריג בתולדות חיי. בדרך כלל אני גם לא אוהב ששורקים לי בוז".

על דבר אחד כן הצר הנקה לאחר "משחקי שעשוע" - כיוון שהסרט מבקר בעיקר את הוליווד, הוא קיווה שגם הקהל האמריקאי יראה אותו. זה לא קרה - לדבריו, "כיוון שאמריקאים לא אוהבים לראות סרטים עם כתוביות". לכן, בשלהי העשור הקודם יצר לה עיבוד מחודש ונאמן למקור, אך הפעם דובר אנגלית.

עיבוד זה ספג ביקורות איומות ונוראות, וגם הנקה לא זוכר אותו לטובה. "כל החוויה האמריקאית שלי היתה קשה", הוא מודה. "נתנו לי לעבוד עם אנשי צוות סוג ג'. זה היה מזעזע. חוץ מזה, השאיפה שלי לא התגשמה, ואפילו שהפעם ביימתי את הסרט באנגלית, הקהל האמריקאי עדיין לא בא לראות אותו. אני חושב שהציבור הפוטנציאלי הבין ש'משחקי שעשוע' בא לקלקל להם את הכיף שהם שואבים מסרטים אלימים, ולכן העדיף לחסוך את זה לעצמו".

לקראת סיום, חוזרת השיחה לנקודת ההתחלה שלה - ההערצה של הנקה למוזיקה.

לדבריו, דווקא בשל הכבוד העצום שהוא רוחש לאמנות הזו, הוא נוהג בניגוד לרוב הבמאים האחרים ולא משתמש בלחנים מקוריים בסרטיו. "מי שעושה זאת, משתמש במוזיקה כדי להגיד לצופים מה להרגיש ברגע נתון, וכיוון שאני כה מכבד מוזיקה, לא אעז להשתמש בה בצורה כה מניפולטיבית".

אף שהמוזיקה היא בעיניו אמנות נעלה יותר, הנקה בכל זאת סבור שהקולנוע קרוב אליה יותר מאשר לספרות או לתיאטרון. "כמו במוזיקה, הכל בקולנוע זה הריתמוס. למעשה, המבנה של הסרט צריך להיות מוזיקלי. האיכות של הסרט תלויה בזה שיהיה לו ריתמוס נכון ואם אין לך את זה, לא יעזור כל השאר".

"זה הכל עניין של קצב", הוא ממשיך. "צריך לתפוס אותו כמו שצריך, שלא תהיה בו שנייה אחת ארוכה מדי או קצרה מדי. כדי לתפוס את זה כהלכה, פשוט צריך להרגיש, וזה לא משהו שאפשר ללמד. כשאני עובד עם סטודנטים אני מסביר להם שלא אוכל ללמד אותם את זה. או שהם יודעים להרגיש מתי הריתמוס נכון או שלא".

הנקה דיבר בחופשיות, בכנות ובאירוניה כמעט על כל נושא, אבל מול סוגיה אחת הוא ממשיך לעמוד כחומה בצורה - החידתיות המסורתית של בסרטיו.

וכך, כפי שבתום "מחבואים" כולם שאלו "מי צילם אותם?" וממשיכים לשאול זאת עד היום, וכפי שבסופו של "סרט לבן" הדהדה וממשיכה להדהד הקושייה "מי ביצע את הפשעים", גם ב"אהבה" יש מסתורין דו-משמעי. במקרה זה, נושאת אותו יונה, המגיחה לעלילה במפתיע וממלאת בה תפקיד לא ברור.

"מה היונה מסמלת?, מה שתרצו, מה שתחשבו זה טוב", הוא אומר. "אני חושב שסרט לא צריך להסתיים במסך, אלא בראש של הצופה. הבמאי צריך תמיד לדאוג שלקהל שלו יהיו שאלות להרהר בהן. הוא צריך ליצור בו מוטיבציה להמשיך ולעשות זאת, ואסור לו אף פעם להתפתות ולענות עליהן בעצמו".