באחד מהפרקים הפיראטיים של "הינשופים" שצולמו לאחרונה במימון קהל הצופים, מתייחס רוגל אלפר לירידת התוכנית שלו מהאוויר במילים "גם ברשת וגם בעוד מקומות עושים עכשיו תוכניות בדיוק כאלה, אבל עושים אותן אנשים שאפשר לשלוט בהם". יהיה חצוף לנסות ולקבוע אם גיל ריבה, עורך "מועדון המבקרים", וחברי הפאנל שלו הם אכן אנשים שקל לשלוט בהם ברמה הפרטית, אבל אין ספק ש-א. מדובר באנשים שצמחו מתוך המנגנון של הטלוויזיה המסחרית, ומשתייכים אליו, ו-ב. יציר כפיהם נישא על גלי ההדף של "הינשופים", מתכתב עם התוכנית ההיא ומהווה גרסה מרוככת להחריד שלה. מה מרוככת הומאופטית. "מועדון המבקרים" היא הרבה מאוד מים עם קצת ביקורת תרבות.
בתור התחלה, שווה להתעכב על השם. המילה "מועדון" מעוררת אסוציאציה מיידית למשחק ברידג' ידידותי בו נפגשות הדודות לקשקש קצת על השבוע שהיה. מבקרים, לעומת זאת, אמורים בעולם אידיאלי יותר משלנו להיות אנשים בעלי הבנה מינימלית לפחות במפת השדה שהם עוסקים בו, כאלה שמסוגלים לייצר אמירה עקרונית ומושכלת על מושא הביקורת שלהם. "מועדון המבקרים" היא ניסיון אוקסימורוני להפוך ערב קצ'קס לביקורת תרבות נוקבת, וככה זה גם נראה. כשחברי הפאנל שלך לא שייכים לצד המשקיף בשום צורה, קשה להם, לרוב, לייצר אמירה משמעותית ולפרש לצופים את המוצרים התרבותיים שהם צורכים, ואת גלגלי השיניים שמפעילים אותם. "מועדון המבקרים" נשענת על שתי בוגרות של מערכות חדשות (לינוי בר גפן ובמידה גם לוסי אהריש), שעושות מאמץ מכובד להעמיק אבל לא לגמרי מוכיחות שהן באלמנט שלהן, ולצידן שני פאנליסטים מקצוענים ג'ודי שלום ניר מוזס ורן שריג, אנשים שהקרדיט הטלוויזיוני שלהם הוא לא על יכולתם להגיד משהו מעניין, אלא על יכולתם להגיד משהו בטלוויזיה. התוצאה בהתאם: חצי שעה של דיון על סרטים, הצגות וספרים שמסתכם ב"נהניתי" ו"השתעממתי", ולא אומר בעצם שום דבר על כלום.
בעיה נוספת של "מועדון המבקרים" היא שהדינמיקה הבין-אישית בה פשוט לא מתרוממת. אם יש ז'אנר טלוויזיוני שראוי למאה ימי חסד, הרי זו תוכנית הפאנל, שבה בהכרח לוקח לכימיה בין המשתתפים זמן להבשיל - וג'ודי עצמה צייצה אתמול שמשתתפי "מועדון המבקרים" עדיין לא היו במיטבם בתוכנית הראשונה; אבל נדמה שבמקרה הספציפי הזה, הפורמט מציב מכשול עצום בפני הפאנליסטים בכל מה שקשור ליחסים ביניהם, שהם כמעט תמיד הדבר שהופך תוכניות ראשים מדברים למהנות באמת: בהיעדר מגיש שינתב בין הדעות השונות, הניהול של "מועדון המבקרים" עובר באופן שוויוני אל רביעיית בעלי הדעה, ובאין שוטר שידאג לנהל את הדיון הם פשוט נזהרים במיוחד זה על זה ומשתדלים לא לפרוץ אחד לדבריו של השני. ההשלכה היא שכל פאנליסט ב"מועדון המבקרים" נושא בתורו מונולוג כתוב מראש ומעביר את המושכות לבא אחריו, והתוכנית כולה הופכת למסכת בית ספרית מייגעת.
אבל השאלה המהותית ש"מועדון המבקרים" לא מצליחה לענות עליה בצורה משכנעת, היא האם ביקורת תרבות אפשרית בכלל בלב הטלוויזיה המסחרית. הטלוויזיה המסחרית, אחרי הכל, אמורה לא אחת להיות מושא הביקורת. כאמור, אין לדעת אם אנשי "מועדון המבקרים" קלים במיוחד לניהול, אבל הם ללא ספק אנשי טלוויזיה, שמכירים את מסדרונות הזכייניות היטב ומקרוב, והתוכנית כולה היא המצאה של רשת, שאין לה שום אינטרס להכניס אל הפרה-פריים-טיים שלה חיידק טורף. סביר מאוד שיותר מש"מועדון המבקרים" לא מצליחה לייצר ביקורת תרבות ממשית, היא לא באמת מנסה. תוכנית שנוצרה בחסות הסדר הקיים לא אמורה לערער עליו; היא אמורה רק להציג מראית עין של דיון, ביקורת תרבות בכאילו, כזאת שהיא בעצם, בליבה, שיחת סלון מלטפת של ארבעה פרצופים פוטוגניים.
האבסורד הזה הגיע אתמול לשיא עם האירוח של אסתי גינזבורג, שהיתה אמנם חיננית מאוד, אבל הציפייה ממנה להביע את דעתה על אנשים שהיא פוגשת בהשקות מדי שבוע היתה קומית כמעט והיוותה במידה רבה מראה לבעייתיות הבסיסית של התוכנית. זאת סיטואציה מטרידה במיוחד לאור העובדה שבמצבה הנוכחי של התקשורת הישראלית, יכול להיות שבקרוב הטלוויזיה המסחרית תהיה הבית היחידי לסוג כזה של תכנים. מה יקרה אז? עודד מנשה ימתח ביקורת נוקבת על כישורי ההנחיה של עדן הראל? אלירז שדה ימליץ בערוץ 2 על התוכנית של אלירז שדה בערוץ 24? אין ספק, זה הולך להיות עולם חדש ואמיץ.
מה חשבתם על "מועדון המבקרים"? ספרו לנו בפייסבוק