ירון לונדון: "קירשנבאום יש רק אחד ויחיד"

    מוטי קישנבאום קיבל פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע - חברו ועמיתו נשא דברים לכבודו ושיבח את אישיותו ומקצועיותו. הנאום המלא

    ירון לונדון

    הפרס על מפעל חיים בתחום הטלוויזיה מוענק השנה למוטי קירשנבאום. אין ראוי ממנו לפרס הזה. מוטי הוא מראשוני הטלוויזיה הישראלית ויצירתו הענפה טבעה חותם עמוק בהיסטוריה שלה. הוא היה העורך הראשון של מהדורת החדשות "מבט", מנהל התוכניות ומנהלה הכללי של רשות השידור. כתבותיו וסרטיו התיעודיים מתייחדים בסגנון אישי שאינו בר חיקוי. סגולתו העיקרית של סגנונו הוא סיפור שובה לב שכמעט תמיד מטובל בהומור נפלא.

    כאשר אני מציע לאנשי טלוויזיה צעירים ללמוד ממנו, אני נוהג להזכיר שתי סצנות מכתבות שכמעט 30 שנה מפרידות ביניהן. לכאורה, מתרחש בשתיהן מעט מאד ורק הטכסט של מוטי הנקרא בקולו האופייני מקנה להן פירוש. הסצנה האחת, זו שצולמה לפני שנים רבות, היא מעקב אחרי שיטפון בנגב. המצלמה אורבת על גדת נחל הולך וגואה. נהגה של משאית אחת מחליט לצלוח את הנחל, מפני שהוא טיפש ישראלי טיפוסי וישראלים לא פוחדים מאויבים בשר ודם וכמובן שאינם פוחדים מאיתני הטבע. הבמאי מכיר את טיבענו וממתין למה שמוכרח להתרחש. אכן, המשאית נתקעת בנחל והנהג נאלץ לעלות על גגה כדי להינצל מהמים. תקרית קטנה, לא דרמטית במיוחד, אבל מוטי עושה ממנה סיפור שלם, הדוק, לכאורה סיפור על תאונה שלא התרחשה, ובעצם משל מצחיק על הישראליות.

    עוד בוואלה!

    בשל ביקוש גובר לטיפול בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    ירון לונדון ומוטי קירשנבאום (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    עוד סצנה שאותה אני מזכיר תכופות כמופת קטן, מתרחשת בעיר כלשהי בגיאורגיה. מוטי מציץ מחלון חדרו במלון ולפניו כיכר גדולה, ריקה מאדם. רק חוש קולנועי נדיר יכול להביא במאי להניח את מצלמתו הקטנה על אדן החלון ולחכות, לחכות בסבלנות, כי הרי אי אפשר שדבר לא יקרה. אדם אחד נכנס לכיכר, נסוג, יוצא מן הכיכר ושב לכיכר. כלום. אין סיפור. כיכר חסרת אופי ואדם אלמוני. ובכול זאת יש סיפור. מוטי יוצר אותו בכוח דמיונו. הוא מפנטז מה מניע את האדם הזה ללכת ולשוב ולפתע הופך השום-דבר הזה לסיפור מתח.

    וחוץ מיכולתו לפתח סיפור משעשע מכמעט לא כלום, מוטי הוא גם משקיף פוליטי חד עין, וסגולה זו, ביחד עם חוש הומור שבו חונן, תכונת המנהיגות שבה התבלט מנעוריו כמנהיג גדוד ה"צופים" בנתניה, וחריצותו שלא אזלה כלל עד היום, אפשרו לו ליזום, להפיק ולערוך את סידרת תוכניות הסטירה החלוצית "ניקוי ראש", שעודנה הטובה ביותר שנוצרה אצלנו. על כך זכה בפרס ישראל בגיל שבו כמעט כל חתני הפרס רק מתחילים לפסוע במסלול שיובילם אל אות הכבוד הגבוה ביותר שהמדינה מעניקה למדעניה ואמניה.

    מוטי קירשנבאום (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    בשנים האחרונות הוא מרבה לביים סרטי טבע במזרח אפריקה שאותם הוא מצלם בעצמו, או עם אחד מילדיו, וגם בהם הוא מבטא את יכולתו המופלאה לטוות סיפורים משעשעים ורבי דמיון. לכאורה עוסקים הסיפורים האלה בבעלי חיים שהוא מאניש, אבל בעצם הם מדברים על האדם הצופה בהם: הוא עצמו. כפי שהטיב להסביר, הוא נמשך אל חיי הטבע מפני שהם החיים לפני היות התרבות, החיים בפשטותם, מקולפים מכול העמדת פנים. ואני מוסיף: אולי הוא נמשך אליהם מפני שהם ניגודה של הפוליטיקה, שסיקורה הוא עיסוקו העיקרי.

    ובאחת עשרה השנים האחרונות הוא מגיש את תוכנית האקטואליה היומית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10. עם המגיש השותף יש לי קשרים טובים והוא אומר לי שתענוג לעבוד עם מוטי, מפני שהוא כה נבון וכה מצחיק, ומפני שהוא לא רק עמית נדיב ותומך, אלא גם חבר נאמן. לפיכך אני שמח להיות מי שנבחר להגיש לו את הפרס על מפעל חיים, ומאחל לו חיי יצירה ארוכים. מידי פעם הוא אומר לאנשים הצעירים שעימם אנחנו עובדים: "אני מציע לכם לא לפתח תקוות מוקדמות לירושה, כי מן האולפן הזה יוציאו אותנו רק עם הרגליים קדימה, ואלי בכלל לא יוציאו אותנו, אלא יטמנו אותנו מתחת לרצפה". אני מקווה מאד שהוא צודק, לא רק מפני שהשבועה הזאת חלה גם עלי, אלא גם מפני שקירשנבאום כזה יש רק אחד ויחיד.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully