פעם ידעו לעשות קומדיות רומנטיות. הנשים היו נשים וידעו את מקומן, לגברים היה סטייל, הצבעים הבהיקו מהמסך, אודרי הפבורן היתה אודרי הפבורן, בילי וויילדר היה ענק וכולם היו הרבה יותר שנונים. למה היום לא עושים קומדיות כאלה? מתברר שמנסים, אבל זה לא עובד. "פופולרית" הוא ניסיון צרפתי מודע מאוד לעשות קומדיה שנראית מכל בחינה כאילו יצאה מתקופה קולנועית אחרת (עם "הארטיסט" זה עבד); הפעם מדובר בשנות החמישים העליזות.
רוז פמפיל (דבורה פרנסואה, חיננית בהחלט) היא בת כפר שמגיעה לעיר הגדולה כדי להגשים את חלומה הגדול ביותר של כל אישה: להיות מזכירה. בהתרגשות עצומה היא ניצבת בפני בוס בסוכנות ביטוח של אדם אחד (רומן דוריס), ומתברר שהיא לגמרי לא יודעת להיות מזכירה. רק דבר אחד היא יודעת: להקליד. למעשה, לומר שרוז פמפיל יודעת להקליד זה כמו לומר שמייקל ג'ורדן יודע לשחק כדורסל.
העולם הקסום של ההקלדה במכונה עובד נהדר לאורך סצינה אחת: כשרוז מדגימה לראשונה את יכולת התקתוק שלה היא עושה זאת באופן אינטנסיבי כל כך שהיא מצליחה להפוך את ההקלדה למשהו מסעיר וסקסי. אבל אז מתברר שעניין מכונת הכתיבה לא יסתיים כאן, אלא ימשיך ויהיה הנושא המרכזי של הסרט. כדי להגשים את הפוטנציאל הגלום בה, הבוס המתעניין לוקח את רוז לתחרות הלאומית לכתיבה במכונה. ובכן: יש סרטים על איגרוף, יש סרטים על כדורגל, ועכשיו סוף סוף יש גם סרט על הספורט המרתק של קלדנות. הסרט עושה עבודה לא רעה בכלל בהכנסת עניין לספורט הזה: כששתי קלדניות בתחרות הגמר מוצבות זו מול זו, המצלמה מסתובבת סביבן כמקובל והן יורות זו בזו מבטים בין הקליקים, זה עובד. אבל אפילו הסצינה הזאת חוזרת שוב ושוב, ולא הרבה משתנה, כי, מה לעשות, מדובר פה בהקלדה במכונת כתיבה.
הסרט לא רק מתרחש בשנות החמישים, אלא גם מקפיד להיראות כאילו נוצר באותה התקופה כולל האופנה הנכונה, כותרות הפתיחה המונפשות, הצבעים העליזים-מדי, ורוב הזמן, גם מוסכמות הצניעות הראויות. הצגת רצועה של חזייה בפריים היא הרי שערוריה שדורשת התערבות מיידית של הצנזורה, כדי שלא להשחית את נפש הנוער. דווקא בתחום הזה הסרט שובר את הנאמנות לתקופה בכמה שניות של עירום, אם כי לא נרשמו תלונות על כך.
אבל לקומדיות הקלאסיות היה עוד משהו חוץ מלוק ואווירה: היו להם תסריטים מבריקים ודיאלוגים מלוטשים, עם הרבה בדיחות טובות. ואת זה "פופולרית" לא מצליח לשחזר. מלבד ענף הספורט הנבחר, הסיפור שגרתי לחלוטין, ושום זיקוקי דיאלוג לא מאירים אותו. לא לעתים קרובות הוא אפילו מנסה להרים לאוויר איזו עקיצה שנונה או אי-הבנה משעשעת, וכשהוא מנסה, התוצאה לפעמים מביכה. הדמויות מתנהגות כפי שהייתם מצפים מדמויות בקומדיה רומנטית להתנהג, אבל לא תמיד יש לזה הצדקה: למרות התקופה, מה בעצם גורם למזכירה ולבוס, שני רווקים צעירים ובריאים, לשמור במשך יותר משנה על יחסים כאילו-מקצועיים בלבד? למה בעצם שלא יתחילו לתקתק זה את זו? יש איזו טראומת רקע לא לגמרי ברורה, והיא בוודאי שלא מספיקה כדי לספק הצדקה לחלק האחרון של העלילה. אנשים עושים דברים פשוט כי ככה עושים בסרטים כאלה.
קשה לכעוס על "פופולרית", כי שום דבר בסרט הזה לא בלתי-נעים. מצד שני, אין על מה לשבח אותו. יש פה נוסטלגיה כיפית עליזה וצבעונית, אבל מתחת לזה פחות מכלום.
מה אתם חשבתם על פופולרית? ספרו לנו בפייסבוק