ביום חמישי שעבר, לאחר שנודע כי שני סרטים מתוצרת ישראל "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, מיהר גיא דוידי, שיצר את "חמש מצלמות שבורות" ביחד עם עימאד בורנאט, להכריז כי הוא "לא מייצג אף מדינה". הייתם מצפים שאמירה מהזן הזה תעורר את זעמם של נציגי הממסד הישראלי, אבל זה, מצידו, החריש. למעשה, הוא החריש גם עם עצם ההכרזה על המועמדות: נציגי ישראל לאוסקר השנה נתקלים באפס יחס מצד הממשלה ומשרד התרבות, גרסה מוקצנת של היחס לו זכו בעבר סרטים כמו "עג'מי" ו"ואלס עם בשיר" איש לא משחרר תגובה רשמית אודות מועמדותם, איש לא שמח בשמחתם ואיש לא לוקח עליהם בעלות. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא בירך; הלשכה שלו לא טרחה לנסח הודעה קורקטית. אפילו לימור לבנת, שרת התרבות והספורט בכבודה ובעצמה, לא משחררת ברכה רפה לכיוונם של היוצרים המועמדים. דוידי לא מרגיש שהוא מייצג את ישראל? נראה שישראל, לפחות הממלכתית, בכלל לא ביקשה שייצג אותה.
בואו נשים את זה על השולחן: "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" הם שני סרטים עם אג'נדה שמאלנית, שמבקרים את אותה מדיניות המתוחזקת על ידי אנשים כמו לבנת ונתניהו. אחד מהם, "חמש מצלמות שבורות", עושה זאת מנקודת המבט של הפלסטיני המדוכא, ואילו השני, "שומרי הסף", משתמש בדבריהם של ראשי שירות הביטחון הכללי לשעבר, אנשים שפעלו בתוך מערכת הביטחון. בשני המקרים, השורה התחתונה יוצאת נגד הכיבוש ומציגה את מדיניות הימין ככזאת שממיטה על כולנו אסון. מהבחינה הזאת, לא קשה להבין מה עומד מאחורי התגובה הממסדית הצוננת להצלחתם של הסרטים. ובכל זאת, ההתכחשות המוחלטת של ממשלת ישראל להצלחה הישראלית העצומה הזאת בזירה העולמית היא כנראה שיא חדש של צביעות.
מדינת ישראל אוהבת לנכס לעצמה הישגים תרבותיים בינלאומיים, על אף שרוב ההצלחות הגדולות של ישראלים בעולם לא מושגות בזכות הממשלה אלא למרות מדיניות תקציבית מחפירה שלא מטפחת כשרונות תוצרת בית בשום צורה. לבנת ספציפית העלתה את התרגול הזה לדרגת אומנות, כשזינקה בעבר על הפודיום באולימפיאדה וחמסה לעצמה מדליה (מתוקף תפקידה כשרת הספורט, עוד תחום חבוט לא פחות במקומותינו). הדו-פרצופיות הזאת מרתיחה מספיק בפני עצמה, אבל היא הופכת למגוחכת באמת כשמסתבר שאנשים כמו נתניהו ולבנת לא באמת מתגאים בהישגים שיצאו מישראל, אלא רק בכאלה ששולחים אל המערב גלויה יפה של ישראל הנורמלית ומשרתים אותם ברמה הפוליטית והאישית. ניתן לטעון, בדוחק, שהסרטים המועמדים לאוסקר השנה לא מביאים כבוד לישראל, כיוון שהם מציגים אותה בקלונה; אבל אפילו אם זה נכון, האם עצם היכולת ליצור סרטים כאלה, לנהל דו שיח פתוח וביקורתי לא אומרת לעולם המערבי משהו טוב עלינו?
במקום לחבק את הביקורת מבית, ולהציג תמונה בריאה של מדינה דמוקרטית ופלורליסטית, לבנת ונתניהו מצדיקים את התדמית שדבקה בהם, ומוכיחים שלא רק שיצירה מקומית לא מזיזה להם, אפילו ההישגים של ישראל בעולם עוברים להם מעל הראש: מעניינים אותם רק התדמית הפרטית והאינטרסים הצרים שלהם ושל מפלגתם. בהנחה שתור הזהב של הקולנוע הישראלי עדיין רחוק מסיום, אולי שווה ליוצרים הבאים שנוסעים "להביא לנו כבוד" לזכור את זה כשנתניהו מתקשר לברך אותם או כשלבנת נדחפת להם לפריים. אם ישראל אוהבת אתכם רק כשאתם כנועים, אולי זה בכלל לא כל כך משתלם לייצג אותה.
ההתעלמות של נתניהו ולבנת - מוצדקת או מחפירה? דברו על זה בפייסבוק