פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ג'אנגו ללא מעצורים": קוונטין טרנטינו עושה היסטוריה

      המערבון המדובר של הבמאי המהולל אמנם מעט ארוך מדי וזחוח, אבל בסך הכל הוא מציע חוויה אינטלקטואלית וקולנועית עילאית, וקובע ציון דרך בהצגת ההיסטוריה האמריקאית

      "ג'אנגו ללא מעצורים": קוונטין טרנטינו עושה היסטוריה

      מערבוני ספגטי, אותה מוטציה של הז'אנר שהתפתחה באיטליה של שנות השישים, תמיד היו מן האהובים על קוונטין טרנטינו. האלימות חסרת הרחמים אך הפיוטית שלהם, הסגנון הקולנועי המשוחרר לחלוטין והמלאכותי במכוון והנטייה לפרק לרסיסים את המיתולוגיות של המורשת האמריקאית – כל אלה השפיעו עליו עמוקות בעקיפין, והיה ברור כי מתישהו יצדיע לסוגה החביבה עליו במישרין.

      זה קורה עתה, ב"ג'אנגו ללא מעצורים" הטרי והמדובר, שבו חוזר טרנטינו לאמריקה של 1855. הוא עושה זאת כדי להציג לנו סיפור שרבים מהאלמנטים שלו הופיעו במערבונים קודמים, אך הפעם יש בו שינוי חסר תקדים במאזן הכוחות הגזעי, לפחות יחסית להפקה הוליוודית עתירת תקציב. בהתאם לכך, הסרט נקרא בשמו של עבד שחור (ג'יימי פוקס), שמתברר כי ניחן בכישרון טבעי לצוד אנשים. לכן, אוסף אותו לחיקו צייד ראשים לבנבן בשם קינג שולץ (כריסטופר וולץ), ומבטיח לו כי אם יסייע לו להוציא לפועל כמה מן המשימות שלו, יעזור לו להגשים את חלומו – להציל את אהובתו, שפחה שהתגלגלה לידיו של בעל אחוזה אכזר (ליאונרדו דיקפריו).

      בחירתו להציג סיפור כזה טבעית לא רק ביחס לחיבתו ארוכת השנים של טרנטינו לסרטים על אמריקה של התקופה, אלא גם מתבקשת כהמשך לעבודתו הקודמת, "ממזרים חסרי כבוד". בדיוק כפי שעשה שם, גם כאן הוא חוזר לעבר כדי לשכתב את ההיסטוריה, ולהציג פנטזיה קולנועית שבה המדוכאים מצליחים להשתחרר מכבליהם, ולנקום במי שקשרו אותם בהם. בפעם הקודמת, שושנה היהודייה חיסלה את היטלר; כאן, ג'אנגו השחור לוקח את גורלו בידיו, ויוצא למסע ונדטה בלבנים שדיכאו את אהובתו ואת שאר בני גזעו.

      נכון, זו השתלשלות עניינים שלא נמצא לה סימוכין בוויקפדיה, אבל בשביל מה יש קולנוע, שואל טרנטינו, אם לא בשביל להמציא היסטוריה חדשה, כפי שהיתה יכולה להיות וכפי שהיינו אולי רוצים שתהיה? והקהל יכול להוסיף עוד שאלה – האם לא עדיפים סרטים מסוגם של "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", שמלכתחילה לא מבקשים להציג אמת היסטורית וקיימים רק במציאות האלטרנטיבית של המסך הגדול, מאשר כאלה מהזן של "רשימת שינדלר" ו"לינקולן" (שניהם של שפילברג), שמתיימרים להיות נאמנים להיסטוריה, אבל באופן מובנה אין להם שום סיכוי לעמוד בכך, ולכן הם בעצם עושים לה עוול?

      ג'אנגו ללא מעצורים (יח"צ)
      "בר צייצה שהיא מאחלת בהצלחה גם לעבדים וגם לאדונים". מתוך "ג'אנגו ללא מעצורים" (צילום: יח"צ)

      הצדקה נוספת למהלך של טרנטינו ב"ג'אנגו" היא שיש לו גם משמעויות מרחיקות לכת, הרבה יותר מאלה שהיו ב"ממזרים". הוא משכתב את המיתולוגיה של המערבון לא רק כדי להפוך את השחור לגיבור שלה, אלא גם כדי להציג אותו כמנצח הגדול של דברי הימים של ארצות הברית. כדי להבהיר זאת, הבמאי שוב ושוב משלב בסרט התקופתי אלמנטים אנכרוניסטיים – שיר של הראפר העכשווי ריק רוס, משקפי שמש מודרניים שעוטה הגיבור וכיוצא בזה. כל אלה מדגישים כי לעלילה כאן יש משמעות אקטואלית, ושזה לא מקרי כי ההפקה הזאת יצאה לפועל דווקא בעידן אובמה. בארבע השנים האחרונות חיכינו לקולנוען שיברא דמות אפרו-אמריקאית עוצמתית המשכילה להעמיד את עצמה במרכז ההיסטוריה האמריקאית, והנה, בעת שספייק לי ודומיו אפילו לא התקרבו לעשות זאת, דווקא היוצר הכחוש והלבנבן עמד במשימה בכבוד.

      אך טרנטינו, תאוותן שכמותו, לא מסתפק בכך. לא די לו בשכתוב ההיסטוריה האמריקאית, הוא רוצה גם משהו אחר, נעלה יותר. וכך, בשלב מוקדם של הסרט, קינג שולץ מספר לג'אנגו בפירוט את המיתולוגיה הנורדית הנושנה, זו שהיתה גם בסיס לאופרות של וגנר, על הלוחם האמיץ זיגרפיד שמציל את אהובתו מזרועותיו של דרקון מרושע. ככל שהעלילה מתפתחת, אנו מגלים כי העבד השחור הופך בעצם לכוכב של האגדה הזו, שהשתלשלות העניינים שלה מועתקת לכאן במדויק, אך נצבעת בשחור. וכך, הבמאי מאפשר לעבדים המשוחררים גם לנכס לעצמם את המורשת האירופאית הקלאסית מכל, והמיתוסים שהיו נערצים על גזענים בסדר הגודל של היטלר הופכים לסיפורי פולקלור אפרו-אמריקאים. כל כך הרבה שנים לאחר העבדות, הנקמה מוגשת כאן קרה, וכפי שמבטיח הפתגם המפורסם, היא אכן מתוקה.

      במהלך שכתוב המיתולוגיה וניכוס האגדה, מציע הסרט את אחת הסצינות המבריקות שלו ושל השנה כולה. בלי לחשוף יותר מדי, אפשר לומר כי היא מתארת כיצד קינג שולץ מדבר עם אחת הדמויות שחורות-העור, שמתברר כי בגלל נסיבות התבגרותה, היא שולטת במפתיע בשפה הגרמנית, ומשתמשת בה במקרה זה כנשק, המאפשר לה לקדם את יציאתה לחופשי.

      ג'אנגו ללא מעצורים (יח"צ)
      "שושנה הזאת לוקחת ללב, הא?". מתוך "ג'אנגו ללא מעצורים"

      בנקודה זו, מוכיח טרנטינו שוב כי הוא לא סתם במאי של רעש וצלצולים, כפי שתמיד האשימו מבקריו, אלא בעיקר יוצר שמתעניין עמוקות בסוגיות של לאום, זהות, סמנטיקה, הבדלי תרבויות ובעיקר שפה והמשמעות שלה. ב"ספרות זולה" הוא עסק בכך בדיאלוג המפורסם על הדרך שבה צרפתים והולנדים אוכלים המבורגר וצ'יפס, וב"ממזרים" במעמד שבו גורל העולם תלוי בצורות השונות שבהן בריטים וגרמנים מסמנים את הספרה שלוש. כאן, הוא עושה זאת ברגע שבו צייד ראשים אירופאי ודמות אפרו-אמריקאית משכילים לדבר מעל ראשו של בעל אחוזה אנגלו-סקסי, המתיימר להיות פרנקופיל אך למעשה לא מבין דבר וחצי דבר במורשת של היבשת הקלאסית. כמו בשני המקרים הקודמים, גם כאן הדבר יוצא לפועל באופן רהוט, ממזרי ומלא אירוניה.

      ובכלל, אף שאינו מהודק ויש בו לעתים גם מידה של זחיחות, התסריט של "ג'אנגו ללא מעצורים" כולו מתאפיין בשפה רהוטה, מדויקת, שנונה ומלאת אופי. תחת ידיו של הבמאי, הכתיבה היצירתית מלכתחילה גם באה אל הבד באופן וירטואוזי. בשלב מסוים בסרט, כיאה לעיסוק שלו בקשר שבין אירופה וארצות הברית, מסבירה אחת הדמויות לאחרת את מה זה אומר שלמישהו יש "פאנש" (Panache, בצרפתית) – כלומר, שיש לו סטייל, מלא עוז והדר. נראה שטרנטינו משלב את ההסבר הזה כדי להגדיר את עצמו, שכן אין סופרלטיב הולם יותר כדי להלל את כישוריו ועבודתו.

      לטרנטינו, אם כך, יש פאנש, ובכמויות מפליגות – הוא הסנאי חד השיניים שהגורל זימן לו אגוזים, הוא מסחטת המיץ הענקית שאלוהים נתן לה לימונדה. לעתים קרובות מדי ב"ג'אנגו" אפשר להבחין בכך שאינו תמיד יודע לעצור, ושאין מי שיעז לרסן אותו, ובכל זאת, כמעט תמיד הוא מצליח לדהור קדימה, ולהשתמש במורשת הקולנועית ובכלים העכשוויים כדי ליצור חוויה אמנותית עשירה, מגרה, סוחפת ובעיקר מהנה להפליא.

      שונאיו של טרנטינו יאמרו שגם את זה הוא משיג בזכות לא יותר מאשר שליטה קרה במצלמה, אך ב"ג'אנגו ללא מעצורים" הוא מוכיח שוב כי עד כמה הוא מיטיב ללהק, ואז לעבוד עם השחקנים שבחר. קצרה היריעה מלמנות את כל השמות המופיעים כאן, גם אם מתעכבים רק על הדמויות הראשיות. בכל זאת, יש לומר כי ג'יימי פוקס מגלה כריזמה רבה ולא מובנת מאליה בתפקיד הראשי, וסוגר את הפער בתחרות עם דנזל וושינגטון על גילומו של אובמה בסרט שבוודאי יופק על חייו.

      ג'אנגו ללא מעצורים (יח"צ)
      "אולי ככה אני אצליח לפתוח את בקבוק הקטשופ". מתוך "ג'אנגו ללא מעצורים"

      נוסף לכך, ליאונרדו דיקפריו זוהר בתפקיד סדיסטי מאי פעם כבעל האחוזה, ובצדו סמואל ל.ג'קסון הפרוע כתמיד מבריק כקאפו שלה – תפקיד טעון ומחייב, שבכל סרט צדקני יותר היה ודאי ניתן למורגן פרימן. תחת זאת, טרנטינו העדיף לתת את הדמות לשחקן שלא שואף להפוך אותה לטרגית כמתבקש, אלא דווקא לאבסורדית. זאת כיאה לאופיו הסאטירי של הסרט, המוכיח שוב כי מערבוני ספגטי הם הסאטירות הטובות ביותר על ההיסטוריה האמריקאית.

      אך מעל כל אלה, הדמות המרשימה בסרט היא זו של קינג שולץ, שכן העיצוב שלה מעיד על התפתחות בעבודתו של הבמאי. בגילומו של וולץ, נראה כי היא מעין שכפול של הנס לנדה, הקצין הנאצי הפסיכופת והחד-ממדי שהכוכב האוסטרי נכנס לעורו ב"ממזרים". אך אט-אט, מתגלה כי ב"ג'אנגו" הסיפור מורכב יותר, ומי שבתחילת הדרך נראה כלא יותר מעוד אחד מן הנבלים הסדיסיטיים של הבמאי, מגלה לפתע חמלה, חסד ואיכפתיות.

      ג'אנגו ללא מעצורים (יח"צ)
      הדבר הכי קרוב לסיפור אהבה שטרנטינו יצר. מתוך "ג'אנגו ללא מעצורים"

      תכונות אלה מגיעות לשיאן ברגע שקינג שולץ חושב מהלב ולא מהראש בשעת ביצוע פעולתו המכריעה ביותר. אז מתברר גם שטרנטינו, מסמלי הציניות של העידן הפוסט-מודרני, מתחיל להקשיב לנשמה ולאו דווקא לשכל. בהתאם לכך, הוא מבצע כאן קפיצת מדרגה, ומגיש סרט שאינו חלילה סנטימנטלי, ובכל זאת הוא הרגיש והרגשי ביותר בתולדותיו, והדבר הכי קרוב לסיפור אהבה שאי פעם יצר.

      "ג'אנגו ללא מעצורים", אם כך, הוא ציון דרך בהצגתה הקולנועית של ההיסטוריה האמריקאית, חוויה אינטלקטואלית וגם, אולי יותר מכל, פשוט כיף אדיר. אך נוסף לזאת, הוא גם שלב מעניין בקריירה של טרנטינו, שבדומה לגיבוריו כאן, שולף קלף מפתיע מהשרוול. בקצב הזה, אם ימשיך להתפתח כך ואם ילמד להיות קצת פחות מרוצה מעצמו, בהחלט אפשר להאמין כי עבודתו הבאה תהיה משובחת אף יותר, ואולי תתגלה כאותה יצירת מופת שהוא חולם לעשות, כדי שיוכל לפרוש בשיא ובשקט. איך אמר לא מזמן בנאום הניצחון שלו אותו נשיא שרוחו מהדהדת לאורך כל הסרט? הטוב מכל עוד לפנינו.

      מה אתם חשבתם עם הסרט? דברו על זה בפייסבוק