פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דבש ניג?ר: ההיסטוריה של האפרו-אמריקאים בקולנוע האמריקאי

      הרבה לפני קוונטין טרנטינו ושערוריית ה"ניגר" שייצר, הקולנוע האמריקאי התייחס אל האפרו אמריקאים באופן נלעג וגזעני עד עידן הפוליטיקלי קורקט. לקראת "ג'אנגו ללא מעצורים"

      הוליווד היא אמריקה, ואמריקה היא ההיסטוריה האמריקאית. אחד הדברים החשובים ביותר שעיצבו את דמותה של אמריקה הוא הדרך שעשתה, לאורך 150 שנה, מאומה של מחזיקי עבדים אל נשיא אפרו-אמריקאי. 150 שנה הם די הרבה זמן, ובכל זאת – הנושא מעולם לא הפסיק לבעור. עובדה: היום, בתחילת שנת 2013, שניים מהסרטים הבולטים ביותר עוסקים בעבדות ובסיומה - "לינקולן", שעוסק כולו במאבק על חקיקת התיקון לחוקה שמבטל את העבדות, ו"ג'אנגו ללא מעצורים" שנוקט גישה קצת יותר ישירה ואלימה לעניין. לאורך השנים האלה השתנה מהקצה אל הקצה גם האופן שבו הוליווד התייחסה, או לא התייחסה, לשחורים.

      היחסים בין אפרו-אמריקאים והקולנוע לא התחילו טוב. הסרט החשוב ביותר של העידן הראשון של הקולנוע היה "הולדת אומה" של ד. וו. גריפית. הסרט שנחשב ליצירת מופת ולאחד הסרטים שהשפיעו יותר מכל על הקולנוע בכלל, וגם לפיסת גועל נפש גזענית ודוחה. הסרט מציג גירסה מעוותת של מלחמת האזרחים האמריקאית שהופכת את השחורים – חיות-אדם טורפות ואונסות (המגולמים על ידי שחקנים לבנים שנצבעו בשחור) – לרוע שמאיים על האומה, ואת הארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן לגיבורים שהצילו את אמריקה. בקיצור - שחרור העבדים, על פי הסרט, היה רעיון איום ונורא. ההשקפות שמציג הסרט היו כל כך פוגעניות שאפילו בזמנו הוא נחשב לקונטרברסלי, והוחרם במספר ערים; אפילו היום, ולמרות החשיבות הבלתי מעורערת שלו מבחינה קולנועית, הוא נחשב לחומר נפץ שעדיף ללכת מסביבו בזהירות ולהימנע מהקרנתו אם רק אפשר.

      "לידתה של אומה" היה קיצוני בבוטות הגזענות שלו, אבל גם במשך עשרות שנים אחריו דמות השחורים בקולנוע נשארה כזאת שהיום נחשבת לגזענית. בזמנו, זה לא נעשה במכוון – זה פשוט היה האופן שבו אנשים חשבו, דיברו והתנהגו, אבל מה שנחשב לנורמלי ומקובל בזמנו הפך במרוצת העשורים לפוגעני באופן שלא ניתן להעלות על הדעת. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא "שירת הדרום", הסרט של אולפני דיסני המהוללים, ששילב צילומים עם אנימציה. הסרט, המתרחש בדרום ארה"ב אחרי מלחמת האזרחים, מבוסס על סיפורי פולקלור מאותה התקופה ובסיפור המסגרת שלו מככב "הדוד רמוס", עבד משוחרר המספר את הסיפורים.

      למרות שלכאורה אין פה שום תצוגה של שנאה, האופן הסטראוטיפי שבו הסרט מציג את השחורים והתמונה האידילית שהוא מציג של היחסים בין האדונים והעבדים הפכו אותו במהירות למאוד לא פוליטיקלי קורקט, ועד היום הוא נחשב לכבשה השחורה במשפחת דיסני. עד היום הסרט מעולם לא הופץ בארצות הברית בפורמט ביתי כלשהו – לא וידאו, לא DVD ולא בלו-ריי. אפילו בהקשר היסטורי וחינוכי, חברה ידידותית ולכל-המשפחה כמו דיסני פשוט לא רוצה קשר ללכלוך הזה.

      דיסני לא היה האולפן היחיד שהסתבך עם סרטים מצוירים: אולפני וורנר, יוצרי באגס באני, דאפי דאק וחבריהם, גנזו ב-1968 אחד-עשר סרטונים מצוירים, בשל מה שנראה היום כהצגה פוגענית של שחורים. אחד מהם היה "Coal Black and the Sebben Dwarfs", פארודיה על "שלגיה" בכיכובן של דמויות שחורות. כשהסרט נעשה, ב-1943, הוא נחשב לקומדיה מוצלחת, ובוודאי שלא נועד להעליב. למעשה, הוא אפילו היה פורץ דרך בכך שהיה הסרט הראשון שבו שחקנים שחורים דובבו את קולות הדמויות. אבל במבט של כמה עשורים מאוחר יותר, הסרט הוא לא יותר מרצף של קריקטורות גזעניות קיצוניות; מהמבטא, דרך השפתיים הענקיות, הכיעור והטמטום – אין משבצת גזענית שהסרט לא מקפיד למלא.

      העולם בסרטים נותר ברובו הגדול לבן, עד שב-1971 ההצלחה של סרטים כמו "שאפט" גילתה פתאום שיש קהל שחור גדול שאוהב מאוד ללכת לקולנוע, מה שהביא לפריחת ה"בלאקספלויטיישן", סרטים אלימים וזולים שפנו אל הקהל השחור ועסקו בו. עלילות הסרטים התרחשו בדרך כלל בשכונות עוני, הם עשו שימוש בסלנג שחור והציגו לבנים כ"רעים". הבלאקספלויטיישן אמנם נתן ייצוג חסר תקדים לשחורים בקולנוע, אבל גם יצר "גטו" קולנועי: ‏סרטים לבנים ללבנים, סרטים שחורים לשחורים, מבלי לערבב ביניהם – וכשהסרטים השחורים כלואים בז'אנרים "נחותים" ומיוצרים ברישול.

      משנות השמונים והלאה, הרגישות התרבותית והפוליטיקלי קורקט השתלטו על התעשייה. ברוב המקרים, הוליווד העדיפה לא לגעת בנושאים בעייתיים כמו גזע בלי כפפות עבות ומשקפי מגן, ועדיף עוד יותר – פשוט להתעלם. כדי להימנע מהאשמות בגזענות, חשוב להקפיד שבכל קבוצת גיבורים יהיה נציג שחור אחד (לא חשוב במיוחד, לא המנהיג, לעתים קרובות על תקן הקומיק ריליף, ולעתים עוד יותר קרובות – לא שורד עד סוף הסרט). קשה להתייחס לנושא היחסים בין שחורים ולבנים בזמן שתקן הפוליטיקלי-קורקט לא מתיר לשחקנים ובמאים לבנים אפילו לומר את המילה "ניגר", ולכן רק לבמאים שחורים כמו ספייק לי ("עשה את הדבר הנכון") וג'ון סינגלטון ("החבר'ה מהשכונה") זה מותר. הנורמה הזאת קיימת עד היום: אפילו טרנטינו לא יכול לעשות סרט שעוסק בהיסטוריה שחורה בלי לחטוף צעקות מספייק לי.

      ובכל זאת, אולי יש בכל זאת צדדים חיוביים לפוליטיקלי-קורקט. ב"פגיעה קטלנית", ב-1998, מורגן פרימן גילם את נשיא ארצות הברית. זאת היתה הפעם הראשונה בקולנוע שבה הוצג נשיא שחור "ברצינות" – לא כבדיחה, לא כאירוע בעתיד הרחוק, ואפילו לא כנושא לדיון; פרימן פשוט היה הנשיא, בתפקיד שאותו היה יכול באותה המידה לגלם שחקן לבן. פרימן היה, כמובן, נשיא למופת: הוא מקרין סמכות, מנהיגות ובטחון, והנהגתו את האומה האמריקאית בעת המשבר העולמי שגרם האסטרואיד הענק שהתנגש בכדור הארץ היתה ללא רבב. שלוש שנים לאחר מכן, הסדרה "24" הציגה עוד נשיא שחור עכשווי, חזק וכריזמטי בדמותו של דייויד פאלמר (דניס הייסברט). כשב-2008 הנבואה התגשמה וברק אובמה הפך לנשיא ארצות הברית הלא בדיונית, היו שתלו חלק מהצלחתו בנשיאים הבדיוניים האלה: הם הרגילו את הציבור לרעיון של נשיא שחור וגרמו לו להיראות פחות מופרך. ישנם הגורסים שהגזענות תיעלם ברגע שבו נפסיק להתייחס אליה. היא עוד לא נעלמה, אבל ייתכן שבמידה כלשהי, העיקרון עובד.

      לרגל החדש של טרנטינו: למה אנשים מתעצבנים מ"ניגר"?


      לא יכולים לחכות ל"ג'אנגו ללא מעצורים"? ספרו לנו על זה בפייסבוק