ואז, אחרי שהתפזר ענן האבק מעל המשלשלים והמטיילים, האינסטגרמיסטים והמצייצים, הסטיריקנים והחקיינים, הסוקרים והפרשנים, המנצחים והמפסידים, התנקזו מערכת הבחירות, תוצאות המדגם, הדמיית הקואליציות וסיכומי הנאומים לרגע אחד מזוקק ומענג, כאשר סמוך לחצות וחצי עלו במקביל לנאומי ניצחון שני ראשי המפלגות הגדולות ביותר. מצד אחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו שהפסיד רבע מכוחו אבל הבטיח את נצחון גוש הימין. מצד שני, יאיר לפיד שהפתיע את כולם וגרף 19 מנדטים בדרך לראשות המפלגה השנייה בחוזקה בישראל.
עד אותו הרגע היה זה ערב סיכום בחירות דרמטי שכלל הרבה הפתעות, הרבה אופציות, הרבה מנצחים מול הרבה מפסידים, הרבה ייאוש מול הרבה תקווה, בעיקר הרבה מלל לשרוף מבלי שהצופים ירצו לזפזפ. עד אותו הרגע הביאו פרשני שלושת הערוצים חלקיקי מידע על שיחות טלפון בין נתניהו ללפיד, טענו שזו שיחת הטלפון הראשונה שצריכה להיערך, דיברו על הקואליציה שתתבסס על "הליכוד-ביתנו" ו"יש עתיד". אבל את מה שקרה אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו. לא הפרשנים, לא הסוקרים, לא המגישים, לא נתניהו ולא לפיד.
11 שנים אחרי היום שבו המשיכה זכיינית ערוץ 2 טלעד ז"ל לשדר בחוסר היגיון חצי משחק כדורגל מול חצי פיגוע בירושלים במסך המפוצל, זה קרה שוב.הם עלו לנאום על הבמה באותו זמן בדיוק והמסך נחצה לשניים. תאונת הדרכים היתה בלתי נמנעת. לפיד התחיל לדבר. כמה שניות אחריו נתניהו פצח בנאומו. קקופוניה של שמאל-מרכז-ימין. בליל של דברים שמתערבב לכדי נאום אחד. משל להפרעת הקשב שמייצגת יותר מכל את דור ה-Z. זעקות שבר בחדרי הקונטרול של שלושת אולפני הטלוויזיה הופכות תוך שברירי שנייה להחלטות חפוזות: קודם משאירים את שניהם ושהצופים יתמודדו, אחר כך משתיקים את לפיד ומאפשרים לצופים להאזין לדברי ראש הממשלה ולקרוא את שפתי לפיד, ולבסוף נתניהו משתלט על כל המסך ולפיד מתגמד מולו לממדים של מתרגמת טלוויזיונית לשפת הסימנים.
הרגע הטלוויזיוני המעולה הזה מלמד המון בפרט על בחירות 2013 ובכלל על מה שקורה כאן בשנים האחרונות: באופן סימבולי, עבור לפיד מדובר בשיעור ראשון בפוליטיקה למתחילים. לפיד היה צריך להבין שהוא זה שצריך לתאם עם נתניהו את תזמון הנאומים, אחרת הוא יתגמד, בלי קשר לעובדה שהוא המנצח הגדול של הבחירות. לכאורה, עורכי המשדרים היו צריכים לקבל החלטה קשה, לבחון איפה הדרמה, להחליט אם נכון יותר לתת במה לסיפור הגדול של נצחון לפיד או לסיפור הגדול של כאילו-נצחון נתניהו. אבל ההתרגשות וחוסר הניסיון של לפיד הביאו אותו לקראת המפגש עם נתניהו נחות יותר, קטן יותר, ברירת מחדל של מסך מפוצל. פסיכולוגית, מדובר בנוקאאוט הראשון בדרך לניסיון להיות המפלגה המשמעותית ביותר בקואליציה, בפארסה פוליטית-תקשורתית, בטעות טקטית שמקורה בצעירות.
אבל יותר מכך מדובר ברגע טלוויזיוני קומי-טרגי כזה ששום תסריטאי לא היה מצליח לכתוב בעולם המוקפד של הוליווד. הבלגן המפוצל ומחריש האוזניים שנולד ברגע שהיה אמור להיות שיאה של מערכת פוליטית עמוסה בספינים, מסרים, מיזוגים וקאמבקים, הוא סמל למציאות שבה ממש לא ברור מי ניצח ומי הפסיד, מציאות של כאוס פוליטי שמורכב מכל כך הרבה מפלגות קיקיוניות וקשקשניות, מציאות של פוליטיקה חדשה שמנסה להחליף את הפוליטיקה הישנה, מציאות של עמימות וחוסר אג'נדה, מציאות של קקופוניה, חוסר נימוס, חוסר ריספקט וים של גאוותנות. קולנועית, מדובר ברגע ששייך לפנתיאון הרגעים הגדולים, הקלאסיים והקסומים של כל הזמנים.
מה חשבתם על המסך המפוצל? דברו על זה בפייסבוק