לפני כשבוע הושבע ברק אובמה לקדנציה שנייה כנשיא ארצות הברית, והעניין הגדול סביב ההשבעה הזו התפוגג לעובדה שאיש לא עשה ממנה עניין גדול עד כדי כך מתקבלת כטבעית נוכחותו של אפרו-אמריקאי בלשכה הסגלגלה.
אך מובן שבפרספקטיבה היסטורית אין זה כך, ובעבר הלא כל כך רחוק שלטונו המתמשך של אובמה נראה דמיוני כמו גוש חוסם בין זועבי ובנט. הדבר אולי קצת נשכח מן התודעה הציבורית ולכן גם לא הורגש בסיקור התקשורתי של ההשבעה, אך הוא מונצח כעת בשני סרטים אמריקאים טריים. שניהם מן המדוברים והמעוטרים של העת האחרונה, ושניהם עוסקים בתקופת העבדות.
הראשון, כמובן, הוא "ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, שהגיע לאקרנים כאן לפני שבועיים, ורוקם סביב התקופה הזו עלילה בדיונית לחלוטין. השני הוא "לינקולן", שעולה בארץ השבוע, ומציג לפרטי-פרטים ובשאיפה לדיוק היסטורי סיפור שהתרחש באמת.
הסיפור הזה הוא מאבקו של אברהם לינקולן למען אישור התיקון לחוקה שמבטל את העבדות. כדי להצליח בכך, היה עליו להתגבר על מלחמות בבית ובחוץ מצד אחד, המפלגה הדמוקרטית הגזענית בזמנו התנגדה ליוזמה בכל תוקף. מצד אחר, הפלג השמרני של מפלגתו הרפובליקאית לא הציב אותו בראש סדר העדיפויות, והעדיף כי קודם כל יגיע להפסקת אש במלחמת האזרחים, ורק אז יטפל בו.
אך לינקולן, בראייה מפוכחת לטווח ארוך, הבין דבר עקרוני אם יחכה עד לאחר סיום המלחמה ושובן של מדינות הדרום לאיחוד, סביר להניח כי ההתנגדות לתיקון כבר תהיה גדולה מדי. לכן, היתה לו הזדמנות היסטורית לבצע מחטף, והוא היה חייב לנצל אותה פן יסתכן בהנצחת העבדות לעוד עשרות שנים לכל הפחות.
זו היתה מטרה כה נעלה מבחינתו, עד שהאמין כי היא אכן מקדשת את האמצעים, ולא בחל בשום דרך. נוסף לכך שניצל את הכריזמה האדירה שלו, במפגשים פנים אל פנים ובנאומים המוניים, נקט גם בשיטות מהוגנות פחות ולא היסס לשחד ולקמבן חברי קונגרס זוטרים מאזורים נידחים. אם לתרגם זאת למציאות הישראלית, אפשר לומר כי הוא הציע תפקידי סגני-שרים לש"ס והעביר תקציבים ליהדות התורה כדי לאשר בכנסת הסכם שלום. בכך הוכיח כי למרות הטענה המקובלת, שהושמעה לא מזמן בישראל כדי להצדיק את מפלותיהם של ברק ומופז, מנהיג גדול נמדד גם ביכולתו לבחוש בפוליטיקה קטנה.
מלחמתו של לינקולן למען התיקון לחוקה נמשכה לאורך ינואר 1865. הסרט נצמד בעיקרון לתקופת הזמן הזו ולסיפור המסוים שהתרחש בה, ונמנע מהפיתוי לגעת באפיזודות המרתקות הרבות האחרות בחייו של הנשיא. כך, בניגוד לנהוג בקולנוע הביוגרפי, הוא לא סתם מקפץ בין ציון דרך אחד למשנהו כדי לסמן וי, אלא מסתפק במועט כדי לומר הרבה. דרך התמקדות בנקודה אחת בתולדותיו של המנהיג, הוא משכיל לחשוף רבדים רבים של אישיותו ואת המתחים האישיים, החבריים והפוליטיים שבהם היה נתון.
אך גם אם סיפורן של האינטריגות סביב התיקון לחוקה מצומצם יחסית לכל קורותיו של לינקולן, הוא עדיין מורכב ועמוס, כך שהבאתו אל הבד היא אתגר. מה עוד, שלכאורה מדובר בחומר גלם לא אטרקטיבי בעיניים הוליוודיות אחרי הכל, מי ירצה לעקוב במשך יותר משעתיים אחר דמויות עם פאות לחיים מוזרות שדנות ארוכות בשיקולים האידיאולוגיים והתועלתניים של חברי קונגרס מקונטיקט?
התשובה היא שרבים רצו "לינקולן" לא רק מככב בעונת הפרסים, אלא גם זכה להצלחה רבה בקופות ארצות הברית. זאת, קודם כל, הודות לעבודת הכתיבה של טוני קושנר, מי שכבר היטיב לשתף פעולה עם שפילברג ב"מינכן". התסריטאי משכיל לקחת את ערימת השחת הסבוכה שהונחה בידיו, ולהוציא ממנה בעדינות מחט אחר מחט, כך שהסרט יהיה חד ומדויק. הוא עושה זאת בצורה מהודקת, מגובשת וקולחת, וגם משכיל להנגיש את הטקסט בלי לאבד מן העומק שלו, ולהעניק לו משמעות אקטואלית בלי להתנתק מן הקונטקסט שלו.
תענוג גם לראות באיזו שליטה משתעשע קושנר באנגלית של אז, שהיא כה שונה מזו של ימינו. הוא נע בין המשלבים והמנעדים שלה כדי לאפיין כל אחת מן הדמויות, ובאופן כללי משתמש בה כדי להפיק משפטים יפים שממש מתנגנים בלשון הגיבורים.
חילופי הדברים כאן מתהדרים גם בשנינות רבה ובמעין אלגנטיות חצופה וממזרית, שאופיינית יותר לדרמה בריטית תקופתית. אך בסוג עשייה שכזה יש לעתים משהו תיאטרלי, ואילו כאן קורה ההפך הגמור. את הסרט ביים סטיבן שפילברג, היוצר שאולי מסמל יותר מכל את הקולנוע ההוליוודי שהתפתח לאחר שנות השבעים. למרות ההדר שיש ב"לינקולן", הוא מנקה ממנו כל סממן של תיאטרליות מצועצעת, וממלא אותו בקולנוע אמיתי וגדול.
זה קולנוע שאין בו פאתוס, אבל יש בו פיוט. כדי להיווכח בכך מספיק להביט בדקות הפתיחה שבהם מוצג לנו הנשיא, וברגעים שלפני הסיום, שבהם הוא מתבשר על תוצאות ההצבעה על התיקון. גם כאן וגם כאן משתמש שפילברג במצלמתו כדי להעמיד את המנהיג בצורה שלא סתם מדווחת לנו היכן הוא נמצא, אלא מוסיפה לסיטואציה פרספקטיבה, מעניקה לה עוצמה ובעיקר מוסיפה לדרמה ממד אפי ומרגש. הבימוי של "לינקולן" לא מתעניין רק בהישגים של גיבורו, אלא בעיקר ברוח שעמדה מאחוריהם ובהשראה שהיא העניקה וממשיכה לתת. לכן, זהו לא סרט היסטורי אלא סרט על היסטוריה, ואנו חשים אותה בוערת בעצמותינו גם כאן ועכשיו.
שפילברג לא רק מוכיח כאן שוב באיזו מיומנות ורוחב יד הוא מסוגל למשוך במכחולו, אלא גם ממחיש מחדש את יכולתו לעצב דמויות ולעבוד עם שחקנים. גלריה עשירה של פרצופים מסתובבת כאן, וכמעט כולם עושים את עבודתם בצורה מענגת.
מובן כי בראש הצוות הזה עומד דניאל דיי לואיס, שהופעתו כנשיא צפויה לזכות אותו בהישג חסר תקדים אוסקר שלישי בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר. גם לאור הנתון ההיסטורי הזה, תצוגתו של הבריטי והקריירה שלו בכלל ראויים לכל הפחות למאמר רחב נפרד וקשה לסכמן בכמה מילים. בכל זאת, יש שני דברים שחייבים להגיד.
הראשון והמובן מאליו הוא שדיי-לואיס מצליח להתמזג לחלוטין בתוך הדמות, עד שאנו שוכחים כי עומד מולנו כוכב בן ימינו ויכולים לטעות לחשוב כי זהו תיעוד של לינקולן האמיתי. השני והחשוב יותר הוא שהשחקן, כמו שאר השותפים לעשייה, משכיל לשרטט את דמותו של הנשיא בצורה אוהדת, אך בכל זאת להימנע מפולחן אישיות. תחת זאת, בהתבססו על התסריט המהורהר של קושנר, הוא ושוב ושוב מציג את המנהיג מתחבט, מתעמת, מתלבט, לעתים משנה את דעתו, לפעמים מוחל על כבודו. באופן אירוני יחסית לנושאו, נמנע כך הסרט מהצגת הדברים בשחור ולבן, ומשכיל לצבוע את גיבורו ואותו בכלל בצבעים רבים, מה שהופך את החוויה לשלמה ומעניינת יותר.
המלאכה הפנומנלית של דיי-לואיס תופסת מן הסתם את אור הזרקורים, אך אסור להתעלם מן הרבים שחגים בצדו. בולטים בהם ג'יימס ספיידר, בקאמבק מבדר כעסקן החלקלק שמסייע לנשיא לקנות את קולם של כמה חברי קונגרס, ובעיקר טומי לי ג'ונס כתדאוס סטיבנס, מוביל הפלג הרדיקלי של המפלגה הרפובליקאית ומראשי ההתנגדות לעבדות. עם הזמן מתגלה לנו הקשר האישי והרגשי שלו לנושא, והשחקן הוותיק מצליח לשקף בפניו עזות ההבעה את כובד המטען המוסרי שהוא נושא בשל כך על גבו. הכוכב הנחוש וחמור הסבר משכיל לצקת טרגיות וגם גבורה אדירה בדמות המשנית לכאורה, והיא בדיוק התוסף שהופך את "לינקולן" מסתם יצירה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר למשהו באמת בלתי רגיל.
אמנם, יש בסרט גם פגמים. הופעתה של סאלי פילד כאשת הנשיא, כהרגלה, מעיקה כה מרגיזה, עד שנראה כי היא ושפילברג עושים זאת בכוונה. נוסף לזאת, מן הסתם מורגשת בסרט גם מידה של צדקנות. אפשר גם להלין על כך שבניגוד ל"ג'אנגו", למשל, כאן מתארים לנו סיפור על שחרור האפרו-אמריקאים בלי להציג אף דמות שחורה משמעותית. כמו כן, ניתן גם לרטון על על כך שבשעה כי טרנטינו לא היסס לחשוף את תקופת העבדות על כל זוועותיה, פה אנו מקבלים גרסה נקייה למדי של המציאות, עם אזכורים אגביים למדי של תופת המלחמה.
עם זאת, בדיוק כפי שהרפובליקאי המנוח נרשם כאחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה האמריקאית גם אם לא היה מושלם, יש לקבל את העובדה שגם הדרמה על חייו היא כזו. למרות החסרונות, זוהי חוויה קולנועית מרתקת, עשויה לעילא ומעוררת השראה. בסיכומו של דבר, על משקל האמירה המפורסמת של גיבורה, "לינקולן" הוא סרט גדול על נשיא גדול, שנעשה בידי במאי גדול.
"לינקולן": איפה ומתי רואים?
מה דעתכם על "לינקולן"? ספרו לנו בפייסבוק