אדם בחליפה, מבוגר ועייף, נכנס ללימוזינה לבנה וארוכה. "כמה פגישות יש לי היום?", הוא שואל את הנהגת/עוזרת אישית שלו. תשע, היא אומרת לו. הפרטים של הפגישה הראשונה נמצאים בתיקיה לידך. הוא פותח את התיקיה ומעיין בחומר, ואחר כך הוא ניגש לשולחן איפור, מדביק על עצמו אף מלאכותי, צובע את פניו, חובש פאה נוכרית לבנה ולובש בגדים מרופטים. כשהוא יוצא מהלימוזינה הוא אישה זקנה המקבצת נדבות. כשהוא מסיים את ה"פגישה", הוא חוזר אל הלימוזינה, ושם מתלבש ומתאפר מחדש, כהכנה לפגישה הבאה שבה הוא שוב יגלם תפקיד של אדם שונה לחלוטין.
וכך יום העבודה ממשיך. השחקן, דני לוואן, משתתף בכל פעם בסצינה שכאילו לקוחה מתוך סרט שונה, ובכל פעם מגלם דמות שונה, כשבין לבין, הוא חוזר אל הלימוזינה הלבנה. לפעמים הוא הורג אנשים כחלק מהתפקיד, לפעמים נראה שהוא מת בעצמו, מה שלא מפריע לו להמשיך אל הפגישה הבאה. זה, כמובן, לא הגיוני. גם הסבר לא תקבלו. לכן המשימה הראשונה שלכם בכניסה ל"מנועים קדושים" היא לשחרר את ההיגיון, שיילך לנוח או ישחק בחוץ קצת. אתם לא פה בשביל היגיון אלא בשביל החוויה, והחוויה של "מנועים קדושים" היא משעשעת באופן מפתיע. צופים הרפתקנים מכירים היטב סרטים ביזאריים שלא מצייתים לחוקי העלילה המקובלים דייויד לינץ' הוא המלך כאן אבל הסרטים האלה נוטים להיות מאיימים ולא נעימים. כאן, אחרי פתיחה קצרה ומסויטת, הסרט מתנהל יותר כמו קומדיה. המוזרות בדרך כלל מצחיקה יותר ממפחידה.
אפשר לראות את הסרט כאוסף של קטעים נפרדים, כשמה שמקשר ביניהם הם הלימוזינה הלבנה ולוואן, שמגלם לפחות עשר דמויות שונות. כמה מאותם קטעים הם סצינות פשוטות בפני עצמן: לוואן כאיש מריר שמנסה ליצור קשר עם הבת שלו, או כזקן נוטה למות הנפרד מאחייניתו. הקטעים האלה מתארכים וקצת משעממים; ההרגשה היא כאילו נכנסנו באמצע לסרט אחר, בלי לדעת מי הן הדמויות, מה הן עושות ולמה. הקטעים המעניינים והמשעשעים יותר הם אלה שהם ביזאריים בפני עצמם. ב"פגישה" אחת לוואן מבצע סצינת אקשן בלכידת תנועה, ומשתתף במה שניתן להגדיר כאחת מסצינות הסקס המוזרות ביותר שנראו בקולנוע אי פעם. בקטע אחר הוא מגלם טרול-ביוב דוחה (דמות שהופיעה כבר בסרט האנתולוגיה "טוקיו") שחוטף דוגמנית למטרות צנועות במידה מפתיעה. יש גם סצינת רצח מוזרה, ואפילו אתנחתות מוזיקליות מוצלחות. דייויד לינץ' אולי יודע להקריפ לכם את הנשמה, אבל הוא אף פעם לא הכניס באמצע הסרט הפסקה מוזיקלית עם אקורדיון.
אז מה, לכל הרוחות, קורה כאן? או במילים אחרות - WTF? לא בטוח שאנחנו באמת צריכים, או רוצים, לדעת. ליאו קרקאס, במאי שלכידות עלילתית אף פעם לא היתה בראש סדר העדיפויות שלו, מכריז כאן מראש שמי שמחפש היגיון ברור ועלילה, שילך לחפש במקום אחר. כשכבר נדמה לכם שהבנתם את השיטה ואיך דברים עובדים פה, הוא מביא עוד טוויסט שהופך את הסרט למוזר עוד יותר ולועג לכל ניסיון להבין אותו. הסרט בנוי כמו חלום: אפשר לנסות לפרש אותו, אבל בשום מקום לא תמצאו צופן שיגרום לכם פתאום להבין הכל. אפשר לחבר אלמנטים מסוימים לאחרים, אבל התמונה תמיד תהיה חלקית. זה קשור לקולנוע, כמובן. הסרט נפתח בתמונה של קהל היושב וצופה בסרט, ונותן את ההרגשה המטרידה כאילו המסך הוחלף במראה. גיבור הסרט הוא, כמובן, שחקן, שבמסגרת תפקידו מדלג בין תפקידים ובין ז'אנרים. אבל כל זה לא מסביר מה, אם בכלל, קרקאס מנסה להגיד על כל אותם ז'אנרים, וזה גם לא מסביר את התפקיד של אווה מנדז. או את קיילי מינו. או את השימפנזה. ספק אם מישהו בעולם יכול להסביר את השימפנזה.
"מנועים קדושים" הוא סרט ביזארי לחלוטין, אבל זה לא אומר שחייבים להיות עכבר סינמטקים ולנתח משמעויות נסתרות כדי ליהנות ממנו. גם בין הקטעים ב"הקרקס המעופף של מונטי פייתון" אין הרבה קשר, וזה לא הופך אותם לפלצניים. אם מצליחים להפסיק לזעוק "מה לעזאזל", מקבלים בעצם סרט מאוד מהנה. אחר כך אפשר גם לשקר ולומר שהבנתם את הכל, אבל לא חייבים.
תלכו לצפות ב"מנועים קדושים"? ספרו לנו בפייסבוק