החגיגה היחידה אחרי הבחירות המשונות שעברנו, היתה חגיגת הסיום של "מצב האומה" בסוף העונה החמישית אינספור החומרים שייצרו הפוליטיקאים הוותיקים והחדשים הם הלחם והחמאה של סאטיריקנים, וב"מצב האומה" לא בזבזו זמן על אווירת סוף קורס. מעבר לנצחון הפרטי הקומי-טרגי של התוכנית הרצת יאיר לפיד לתפקיד מלך ישראל, מהלך שהוכיח מחדש שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון או בדיחה זו היתה העונה שבה "מצב האומה" הוכיחה שהיא לא עוד משתתף במשחק, שהיא לא מזדנבת אחרי המנצחים, ולא כפי שנאמר בזהירות מכובסת "יריבה ראויה". "מצב האומה" תפסה את המקום של תוכנית הסאטירה העדכנית והאמיצה ביותר היום. יורה בתוך הנגמ"ש מבלי לפחד מהרסיסים.
"מצב האומה" התחילה כאנדרדוג, סבלה מהיטפלויות, משכה אש אל ליאור שליין ואל האישיות הטלוויזיונית שלו שבעדינות אפשר היה לכנות "מעוררת אנטגוניזם", ומראש יסודות הבניין שלה היו רעועים. אבל מאז עברו הרבה פרסומות מתחת לגשר, ו"מצב האומה" (כמו גם המנחה שלה) רק הלכה והשתפרה, חיזקה את המעמד שלה, ובחרה לעצמה את הקרבות הלא פשוטים ובטח שלא מיינסטרימיים יציאה חזיתית נגד ההתחרדות, נגד ההקצנה, נגד גזענות, בורות ולאומנות; בעצם חוץ מפלאפל, נדמה ש"מצב האומה" יצאה בגלוי נגד כל סמלי הישראליות היום.
ל"מצב האומה" אין מאחורי מה להתחבא אין להם בובות, פיאות ואיפור, או כל אמצעי שמרחיק אותה מהתכנים והמסרים שלה. אורנה בנאי, גורי אלפי, ליאור שליין ועינב גלילי לא יכולים למצוא לעצמם שום אליבי, והם מזוהים במאה אחוזים עם התוכנית ועם הטקסטים שלהם זה נראה אולי כמו דקדוקי עניות סמנטיים, אבל זה עושה את ההבדל; וכן, זה הופך את "מצב האומה" לתוכנית בעלת אינטגריטי שההומור שלה מגובה במחשבה וכוונה, והיא לא רק ערימת בדיחות. מחשבה וכוונות, אבל לא חד צדדיות "מצב האומה" מראה שאפשר להיות פוליטית וביקורתית ועדיין למצוא את האיזון. איך אפשר לדעת שהיא מאוזנת? די פשוט שמאלנים חושבים שהיא לא שמאלנית מספיק, ימנים חושבים שהיא לא ימנית מספיק. האמת היא איפשהו באמצע, כשמוכרחים להודות שהיא בעיקר חילונית ולא לאומנית.
לא הרבה תוכניות עומדות מול מבחן מציאות שחורג מגבולות מדד הרייטינג ול"מצב האומה" זה קרה במהלך שלומיאלי שלא מגובה במחשבה יתרה, רשת, הזכיינית המשדרת את "מצב האומה" עמדה לקצץ את הכנפיים של התרנגולת המטילה שלה, ולהוריד אותה לפני סוף העונה. המחאות לא איחרו להגיע, הגרעין הקשה של אוהדי התוכנית הצביע ברגליים (הווירטואליות), והעוול תוקן. אפשר לשער שבעונה השנייה או השלישית של "מצב האומה" זה לא היה קורה, והיא היתה נעלמת בקול דממה דקה ובצדק גמור. לתוכנית לקח זמן לעמוד על רגליה, לקח לה זמן לבסס דינמיקה וליהוקי פאנל, ולקח זמן לחשוף שיניים בגלוי כפי שהיא עושה היום.
אפשר למצוא את הנקודות החלשות, הבדיחות המוצלחות פחות, את המקומות שבהן היא מרגיזה. אפשר להתעצבן על כך שמדובר בראשים מדברים שמקריאים בדיחות מדף; על שאת חלק מהבדיחות שמעתם במקום אחר, עוד קודם לכן; על כך שהפאנליסטים צוחקים מהבדיחות של עצמם. אבל אחרי שמוציאים את כל הקיטור עדיין נשארים עם הדברים כפי שהם: "מצב האומה" היא תוכנית סאטירית חרוצה ואינטליגנטית, שלא מעזה לנסות לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ומכבדת את הצופים שלה. ובמכלול הדברים, זה הרבה יותר ממה שרוב הטלוויזיה הישראלית מושתת עליו.
מה אתם חשבתם על תוכנית סיום העונה של "מצב האומה"? ספרו לנו בפייסבוק