אנחנו מתים משמע אנחנו קיימים

כשאני אמות אני רוצה שיציבו לזכרי אנדרטה ליד הסנדביץ' בר במרכז הכרמל שבחיפה, עיר מגורי האהובה לשעבר, ויכתבו באותיות ברונזה: "יד לניסן שור – שנפל על מזבח הסקסיות". "כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה" הוא ספרן של דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב (בעריכתו של מאיר ויגודר), שיצאו למסע ברחבי הארץ ובמהלכו צילמו כ-180 אנדרטאות (105 מתוכן מוצגות בספר הזה), בניסיון לבחון על ידי תיעוד מצולם וארבעה טקסטים את האופן שבו החברה הישראלית זוכרת את בניה, כמו שאומרים.

דרך הזווית הסטימצקית מדובר כאן ב"128 עמ'. 51 תצלומי צבע, הדפסת איכות, נייר משובח, כריכה קשה. להשיג בכל חניות הספרים. מחיר קטלוגי 89 ש"ח". אלבום תצלומים שרפרוף לא יעיד על תוכנו אבל יכול לשמש כאופציה לחובב ספרי צילום מן המניין – דומיני ולבה-נדב הקפידו לתפוס את הטבע הדומם של תרבות האנדרטה הישראלית ברגעים הכי פוטוגניים שלה. אבל ראייה מרחבית יותר של המוצג מפרקת את האימג'ים הרבה מעבר לתיעוד המצולם שלהם ומציעה טוויסט שחורג ממתכונת הזיכרון הלאומי האחיד העומד בבסיסה של מסורת הגל-עד.

על הפער הזה מדבר מאיר ויגודר במאמרו "להביט בהיזכרות: צילום אנדרטאות ונוף הזיכרון", שפותח את הספר: "האם הפרויקט הזה מנציח את הגישה הממסדית וההגמונית המנסה לייצר קו אחיד ורציף של זיכרון לאומי המאשש את קיומו על חשבון הזיכרון של עם אחר; או האם הפרויקט מצליח להיות ביקורתי ואירוני, ובכך להטיל ספק ביכולת של אנדרטאות להקנות לנו את התחושה ששאלת הזיכרון אחידה לחברה כולה?".

מבחינה אסתטית גרידא, ישנו חשש ש"כל מקום" עלול להיות מנוכס לטובת הזיכרון הלאומי-ישראלי אותו הוא בא לבקר – עמודי הצבע, האפקט הקלאסי של אלבומי הזיכרון, הסידור הנקי של התצלומים והשקט שלהם הופכים את הספר למתנת חג פסח לא רעה לאנשי צבא קבע ורעיותיהם. אולם החזות אינה חזות הכל: אם המבט האירוני אינו קופץ ישר לפנים הרי שהטקסטים הנילווים לתצלומים הופכים את חוויית שולחן הקפה לזבנג עם קונטקסט. גם הפורמט המבלבל יכול להתפרש כחתרני – הצורה שבה הוא מתכתב עם התיעוד הממלכתי היא מבריקה ממש. לוק השי לחג האופציונלי מתעתע וחודרני.

במאמר השני בספר, "תיאטרון הזיכרון והמוות: אנדרטאות וטקסים בישראל", שואל אבנר בן עמוס: "מהו אותו 'סדר טבעי' שמבטאת חטיבת הזמן והמרחב טקס/אנדרטה? מה אמורים המשתתפים באירוע לחוש? מהי המשמעות הכוללת של העצמים והמילים המצטרפים לחוויה חושית מקפת?". אני בספק אם משפחת השכול הישראלית על גרורותיה הנרחבות יכולה לענות על שאלות אלו מפאת האוטומציה שבה אנו זוכרים את מתינו שהם סמל לנשגב מכל: קדושת הארץ. ובתהליך הזה שבו כל מי שמת במדים או בכובע גרב הופך לחלק מהעילאי, לחלק מהנרטיב הלאומי, אין מקום לשאול שאלות גורפות: המוות הוא כורח המציאות שהיא כורח ההיסטוריה וקברי המתים והאנדרטאות נושאים עליהם את עול ההגנה על המולדת אפילו שהמתים מעולם לא תיארו לעצמם שיהפכו לחלק מהבליל האחיד, כמעט ג'יבריש, שבקריאת שמות החללים ביום הזיכרון.

בהמשך מציין בן עמוס את דבריו של חוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון ש"הדגיש את פולחן החיילים המתים כאחד מהיסודות החשובים של הלאומיות המודרנית". נדמה לי שמדינת ישראל לקחה את דבריו צעד אחד רחוק מדי והפכה את פולחן החיילים המתים ליסוד החשוב והמרכזי ביותר של הלאומיות שלה. מאה וחמישה תצלומים של אנדרטאות הפזורות ברחבי הארץ יעידו על כך: כמו חיית בר שמשתינה בשטחים מוגדרים ובכך מסמנת את הטריטוריה שלה, כך גם מדינת ישראל מפזרת אנדרטאות ברחבי הארץ כדי לסמן את גבולות הלאומיות שלה, כאילו כדי להעיד: כאן מתו חיילים, זה שלנו.

תצלומי האנדרטאות מציגים לכאורה דיסוננס – אנדרטה להנצחת כלי נשק שהיו בשימוש במלחמת תש"ח, כשמעליה שלט צהבהב של "הבנק הבינלאומי הראשון"; אנדרטה לזכר חללי האצ"ל ברמת גן ולצידה מזנון של קוקה קולה; משאית אדומה ליד אנדרטה המנציחה את חללי יקנעם. אבל המדינה מציעה לנו את קודש המוות לצד חול היומיום בכדי להנציח את הרושם הלאומי של המלחמה בכל רגע בחיים. אפילו כשהאנדרטה כבויה (בכל ימות השנה) ואז נדלקת (בטקסי הזיכרון המתאימים) היא איתנו בכל עת, נמצאת שם, עם סמלי האריות, המנורות והבחורים החסונים, כופה את הנוכחות הממלכתית שלה, אשר מתיימרת לייצג את המתים שהיו בחיים ואת החיים שעוד יהיו מתים.