פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הלוואי ויכולתי לביים את 'גנגנם סטייל'"

      עלמה הראל, הישראלית שביימה לסיגור רוס את הקליפ הפרובוקטיבי עם שייה לבוף בעירום, מספרת תהליך העבודה והנגיעה בנושאים כבדים ואפלים, וגם על קנאת הסופרים שלה ב-Psy

      לרגל צאת אלבומם "Valtari", ששוחרר בשנה שעברה, פנו חברי להקת סיגור רוס האיסלנדית אל 12 קולנוענים, נתנו להם תקציב צנוע וביקשו מהם ליצור סרט על בסיס כל מה שעולה בדעתם בעת שהם מאזינים לשירי האלבום. המטרה היתה כמובן לאפשר ליוצרים השונים כמה שיותר מרחב נשימה יצירתי וחופש אמנותי, ללא שום מגבלה למעשה. חברי הלהקה עצמם לא צפו בקליפים עד לתוך הליך העבודה עליהם וגם הבמאים לא ידעו מי הם היוצרים האחרים שמשתתפים בפרויקט או מה הם מתכננים.

      כמו כן, נתנה הלהקה למעריציה את האפשרות ליצור פרשנות ויזואלית משלהם לשירי האלבום, כך שבסך הכל נוצרו לו 17 קליפים "רשמיים" ועוד קליפים רבים של מעריצים. הפרויקט הוקרן ועודנו מוקרן בכל שבע היבשות בבתי קולנוע, חללים אורבניים, מועדוני רוק, חנויות, מספרות ועוד. מחר (שבת) בערב יוקרנו הקליפים בסינמטק תל אביב וירושלים, לאחר שכבר הוקרנו השבוע בסינמטק חיפה.

      הישראלית עלמה הראל השתתפה בפרויקט כשביימה קליפ פרובוקטיבי עם השחקן ההוליוודי שייה לבוף, ג'ון קמרון מיטשל ("שורטבאס") ומליקה באס. זו לגמרי לא טבילת האש הראשונה של הראל בעולם הקולנוע - סרטה "חוף בומביי" אף זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא בפסטיבל טרייבקה בניו יורק בשנת 2011. לפני שעבדה עם סיגור רוס, ביימה קליפים לטיילור הוקינס (הפו פייטרז), ביירות וג'ק פנייט. כיום היא חיה בארה"ב עם בעלה, הבמאי בעז יכין ("לזכור את הטיטאנים", "קוד שמור").

      "זה פרוייקט שנתן במה להמון במאים מאוד מעניינים לעשות עבודות שונות לחלוטין עם חופש פעולה מושלם", מספרת הראל בראיון לוואלה! תרבות. "לראות קליפים על מסך גדול זה לא דבר שקורה בדרך כלל. הקרנת הבכורה של כל הפרויקט היתה בפסטיבל קולנוע בלונדון, וכשהייתי שם וראיתי את כל הקליפים על המסך הענק זה נורא הפליא אותי. דווקא בגלל שפתאום פחות אהבתי חלק מהקליפים שהכי אהבתי לפני ההקרנה, ואהבתי את אלו שמקודם פחות דיברו אלי. וזה כולל גם את הקליפ שלי - גם אותו פחות אהבתי על מסך גדול. אין לאנשים הרבה הזדמנויות לראות קליפים על מסך קולנוע וזה בהחלט הבדל גדול".

      בעבודה על הקליפ הזה נתנו לך יד חופשית לחלוטין. החופש הזה לא נהיה מכביד ומלחיץ בשלב מסוים? איך מתחילים ליצור בלי שום גבולות?

      "אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת שונה אצל כל אמן ויוצר. אין תשובה אחת, אבל בשבילי המצב האידיאלי הוא שיש חופש. עבורי זה היה כל מה שאפשר לקוות לו כי אתה יכול בצורה מאוד חופשיה לבטא את עצמך ולא לדאוג לכל מיני דברים שלא קשורים למה שאתה מרגיש ביחס לשיר. מבחינתי, התחושה של ללכת לאיבוד בתוך החופש לא קיימת. הדברים האלה לא קיימים בגלל שיש לך את השיר. עליו אתה עובד והוא המצפן. לא שאי פעם חשתי אבודה אבל אם כן יש לי תחושה שאני צריכה לפנות למישהו בשביל תשובות, המוזיקה היא כל מה שאני צריכה".

      מה ההבדל העיקרי בעבודה שלך על קליפ מול עבודה על פיצ'ר באורך מלא?

      "הפורמט הקצר הוא מאוד אינטנסיבי ומייצר אתגרים מסוג אחר, של לדחוף איזשהי חוויה שיש לה דיאלוג עם השיר. זו העברה אחרת לגמרי של מידע מאשר בסרט. זה לא אותה כמות של עבודה ומים יותר עמוקים מהבחינה הזאת של היכולת שלך. כמו שיש למשל ריצת ספרינט של מאה מטר מול ריצת מרתון. שני אתגרים שונים מאוד, אבל בשניהם צריך להיות אתלטי וחדור מטרה ובעל טכניקה. מה שכן חשוב זה שאר הרוח, החוויה האמנותית והיצירתית שלך".

      מאחורי הקלעים של הצילומים:

      גם בעבודות הקודמות שלך וגם כאן קל להבחין שיש לך עניין לא פתור עם עולם המחול. מה יש לך ממנו?

      "תמיד שואלים אותי את זה אבל אני לא יודעת. כל מה שאפשר להגיד במילים, נאמר הכי טוב במחול. זה משהו שמבחינתי הכי מרגש לראות, הביטוי הזה של תחושות ודברים אבסטרקטיים דרך המחול. למדתי בלט כשהייתי קטנה וגרתי ברחובות, עם המורה זהבה ברק. יום אחד הרגשתי שזה לא מתיישב עם היכולות שלי. בהמשך קיבלתי את התפקיד הראשי בהצגה של סוף השנה בחוג כמוכרת בחנות צעצועים. התפקיד שלי היה לנקות את הצעצועים שגולמו על ידי ילדים אחרים בחוג, וכל פעם שאני מסובבת להם את הגב הם עושים סולו קטן מאחורי, ונשארים קפואים בשאר הזמן. מצד אחד, זה היה המון זמן על הבמה, ועוד שכל השאר נותרים קפואים, אבל מצד שני היה לי מאוד ברור, למרות שהייתי רק בת 8 בערך, שהתפקיד שקיבלתי הוא לא מאתגר מבחינה פיזית. חשבתי שקיבלתי אותו רק כי לא הייתי ממש טובה. אחרי זה, ראיתי בבית במקרה סרט דוקומנטרי על רקדניות בלט ברמה מאוד גבוהה והמספר בסרט הסביר שהן לעולם לא יצליחו להיות הרקדניות שהן רוצות להיות. יש להן איזשהי תמונה בראש של איזה רקדניות הן רוצות להיות, לבטא את עצמן בצורה שהכי תביע את הפוטנציאל שלהן, אבל הן עדיין לא יודעות שיש להן מגבלות פיזיות שיעצרו אותן. גם לי היו מגבלות שעצרו אותי וכבר בגיל צעיר, ולמרות שאני לא מבינה את התהליך המחשבתי שלי שם, הגעתי למסקנה שאני כנראה לא אהיה בלרינה. הסיפור הזה מסמל מבחינתי את זה שלסרט היתה הרבה יותר השפעה חזקה עלי ועל הדמיון שלי מאשר חוג הבלט. נראה לי שזאת התשובה הכי ארוכה ומפורטת שאי פעם נתתי בנושא הזה", הראל מוסיפה בחיוך.

      מבחינתך זה קליפ שמח או עצוב? תיארת אותו בראיון בעבר כ"מערבולת של תשוקה" אבל יש בו עדיין משהו מאוד מורבידי וטרגי יחסית לנושא שאמור להיות כל כך ממלא ומאיר.

      "זה בטח לא 'גנגאם סטייל', שאגב זה אחלה קליפ בעיניי והלוואי ויכולתי לביים אותו. זה קליפ על אנשים שלכודים בתוך מעגל אינסופי, שהוא לא רק מעגל של תשוקה אלא גם של התמכרות, כאב, אלימות ועוד הרבה דברים. זה בעיקר מעגל של התמכרות. אני חושבת שכל התמכרות שלוקחת ממך וגורמת לך לאבד את עצמך ולשכוח לגמרי מי אתה ומאיפה אתה ומי הבנאדם שאתה אוהב - זו התמכרות לא טובה. בקליפ יש אנשים שההתמכרות שלהם גורמת להם ללכת לאיבוד האחד בתוך השני ובתוך עצמם, עד כדי מצב שבו הם צריכים להכאיב האחד לשני כדי להיזכר מי הם. המעגל הזה הוא ללא ספק טרגי ובסופו של דבר מלא בכאב. הדבר היחיד שדרכו ניתן לחוות הכל זו יצירה. דרך הפנטזיה אתה יכול לחוות את כל מה שאתה רוצה".

      בימים אלה עובדת הראל על סרט חדש, שיעסוק ב"דיאלוג הפנימי שיש לנו עם האני הצעיר שלנו, כשהיינו קטנים בזמן שהיינו מאוהבים. זה סרט דוקומנטרי שיש בו גם שחקנים שישחקו את הדמויות שהסרט עוסק בהן כשהיו קטנות".

      מה סביר יותר שיקרה קודם, שנראה קליפים שלך ללהקות ישראליות בערוץ 24 או שתגיעי לאוסקר?

      "שני הדברים מאוד רחוקים ממני, למרות שיש לי כמה חברים טובים שהם מוזיקאים מישראל והאמת שקיבלתי כמה הצעות. אני עובדת כעת על הסרט שלי שגם הוא לא משהו שאמור להגיע לאוסקר. אני חושבת שאני במקום טוב באמצע בין שני הדברים האלה".

      מה דעתכם על הקליפ? דברו על זה בפייסבוק