בובה'לה

נטליה אוריירו היא תופעה ייחודית שקשה להסביר אותה, בעיקר בגלל המרחק הגיאוגרפי, התרבותי והמנטלי בינינו לבין המקום שבו היא מתנהלת. אך למרות שהיא נמצאת שם, בעולם הטלנובלות והפופ הלטיני, שלא היה לנו שום עניין בו אילולא היינו מתאהבים בנטליה, דמותה מצליחה לרתק אפילו את האלטרנטיבית שבנפשות.

זה התחיל מזה שגדודים של צעירים ישראלים שמעולם לא שקלו לפתוח ערוץ "ויוה" בשום נסיבות אחרות התמכרו במפתיע ל"בובה פראית", הטלנובלה שהביאה לחיינו לראשונה את אוריירו. מבט אחד במילגרוס הטמפרמנטית ורבת הניגודים (הדמות אותה גילמה אוריירו ב"בובה פראית"), שהיא לפעמים נשית ומפתה, לפעמים טום-בוי עם כובע מצחייה הפוך, אך תמיד טובת לב וטהורה, הבהיר שלא מדובר כאן באיזה בוקה דל-בוקה, אלא בבחורה שראוי לעקוב אחריה.

תופעת הקאלט שעברה מפה לאוזן המשיכה להצדיק את עצמה, בצורה דומה מאוד לעלייתה המחודשת של קיילי מינו. קיילי ונטליה הן שתי הבחורות היחידות שכל סשן צילומים חדש שלהן שמתפרסם באיזה מגזין גורם לכל מי שרואה אותו לגמגם "וואו, אני לא מאמין!" בהשתאות. בניגוד לכל חוקי הטבע, שתיהן פשוט נהיות יפות, עסיסיות ומדליקות מתמונה לתמונה. בעוד שאצל קיילי עוד נמצא בתופעה היגיון מסוים הטמון בסטייליסטים שלצדה – בכל זאת מדובר בדיוות פופ ראשונה במעלה – אצל נטליה העניין בלתי מוסבר לחלוטין. היא בחורה יפה וחטובה, זה ברור, אבל העניין הוא שכל תספורת, כל גוון של ליפגלוס, כל זוג מכנסונים, כל קריצה וכל חיוך, רק גורמים לה להיראות מדהימה ונכונה יותר. בעוד שהורגלנו לשמלות הפרחוניות וכובעי הקש של דל-בוקה או לאווטפיטים הפרחיים של שאקירה, הביאה אותה פתאום נטליה אוריירו בלוק בטי פייג' מושלם – עם שיער שחור ארוך ופוני ובגדי דומינטריקס מהפיפטיז. לא ברור אם נטליה התכוונה או לא, וכנראה שלעולם גם לא נדע, אבל מה זה משנה?

ממש כמו קיילי הפכה נטליה לאייקון של סקס-אפיל עכשווי, נכון ומדויק, ובהתחשב ברקע המפתיע שלה – לגמרי תקדימי. למרות שנטליה, שנולדה באורוגוואי, היא אחת הזמרות/שחקניות המצליחות ביותר בארצה ובארגנטינה, אותנו הקריירה שלה באמת לא כל כך מעניינת. אחרי קיילי אפשר לעקוב באם.טי.וי בכיף, אבל מה אפשר לעשות עם נטליה חוץ מלגזור תמונות שלה מהעמודים הפנימיים של "רייטינג" ולא להאמין? אלא אם כן מישהו ממש מתעקש לשמוע את הדיסק החדש שלה, “Turmalina’ (שבדרום אמריקה יוצא במקביל לסדרה החדשה שלה, “Kachorra”).

נתחיל בזה שבמחלקת הסטיילינג נופל "טורמלינה" מההישגים הקודמים של אוריירו, אם כי הוא בהחלט יכול להירשם כקיצוני או לפחות כוולגרי מהזן הקאמפי. על עטיפתו נראית נטליה במערומיה (לא רואים כלום) כשהיא מחופשת לדמות שהיא גם מלאך וגם שטן: מגפיים אווירודינמיים בצבע אדום, כנפיים שחורות ושילוב של קרניים והילה על הראש. אתם ודאי זוכרים את הדואליות שבבסיס האישיות של נטליה מתפקידה ב"בובה פראית". בעטיפה הפנימית מככבת הדמות הזאת בוורסיה מצוירת בקומיקס שרק עושה עוול ליופיה הנשגב של נטליה.

נראה ש"טורמלינה" היה יכול להיות תקליט הקרוס-אובר של נטליה, אילו רק היה באנגלית. מכיוון שהוא לא, הוא מראש מתפקד אך ורק בגטו של הפופ הלטיני. ברשותכם, נבחן אותו בכל זאת (הרי גם שיר הנושא של "בובה פראית", אותו שרה נטליה בזמנו, חדר בסוף לכל אוסף להיטים צרוב בתחנה המרכזית). התקליט נפתח ב"נו סופורטו" - להיט בריט-פופי שמח עם טאצ'ים סיקסטיזיים, אבל במקום להמשיך בקו הזה הופכת נטליה בשיר מספר שלוש, "אמור פאטאל", לדפנה דקל. מהפרשנות הלטינית ל"מי יציל את הבית שלי?" היא עוברת ל"אלאס דה ליברטאד" - בלדה שצריך כוחות נפשיים גדולים מכוחותי כדי לצלוח אותה. בשיר מספר חמש, "קאנטו קאנטו", הופכת אוריירו סוף סוף לצ'יקה-לטינה האותנטית שיש המצפים ממנה להיות, אלא ששיר מספר שש, “Cayendo”, מתובל בגיטרות הבי-מטאל סבנטיזיות שאלוהים יודע איך הם הגיעו לשם. לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל שיר מספר תשע, "נו ווא מאס", הוא אשכרה להיט קיץ על טהרת הפאנק-רוק האמריקאי. הכל, חשוב להדגיש, כמעט.

אין ספק שלאוריירו עצמה אין מושג מכל זה, ושהאקלקטיות ההפקתית הזאת, שאלוהים יודע למה היא מועילה, לא באה מתוך העולם הפנימי או האינטגריטי האמנותי של הבחורה עצמה. כהוכחה, אוריירו שרה בכל השירים באותה צורה, בקול החני נחמיאסי החמוד אך לא ממש מרשים שלה (לא כל בחורה לטינית יכולה למוטט בניינים בקולה כמו שאקירה), כשהיא מצוידת בשק של מצב רוח טוב מהסוג שמנחות בערוץ הילדים סוחבות על הגב. הקול שלה לא מביע כלום חוץ מזה שהיא ממש חמודה וכיפית ומאוד משתדלת לעשות עבודה טובה, והעובדה שהתקליט מקפצץ באופן לא-ממש-אמין ולחלוטין לא אותנטי בין ז'אנר לז'אנר לא מביע כלום חוץ מיכולות חיקוי מסוימות באולפן.

כל זה אמנם קצת מבאס, אם כי לא בלתי צפוי. המוזיקה של אוריירו ואפילו המשחק שלה לא באמת מעניינם אותנו, והם לא אלה שגרמו לנו להתאהב בה. נטליה היא אייקון בגלל האישיות התוססת שלה והפרסונה המאוד פוטוגנית שלה. אין ספק שרכישת פוסטר של נטליה אוריירו היא השקעה הרבה יותר משתלמת מרכישת הדיסק החדש שלה. אמירה כזאת היא אמנם די מעליבה כשהיא נאמרת על להקת הבנים/בנות התורנית או על בריטני, לדוגמה, אבל במקרה של נטליה זאת מחמאה גדולה.


* נטליה אוריירו, “Turmalina”, הד ארצי