נפתח במשחק אסוציאציות קטן: המדרשה לאמנות בבית ברל, מה זה מזכיר לכם? לי זה מזכיר: המונרכיה של רפי לביא, קשקושי צבע, עיתונים, דיקטים, דלות החומר, פורמליזם מקומי. אבל רפי לביא כבר לא במדרשה, ויש גם תערוכת בוגרים (זו השנה הרביעית בלבד. בעבר לא היתה נחיצות בתערוכה, רפי לא היה צריך אורחים כדי לדעת מה טוב). החלטתי לצאת ולראות מה יש לבוגרים הטריים להציע.
כל עולם האסוציאציות הקטן הזה שלי השתבש עליי עם בואי למדרשה. איפה קרטונים תלויים ברישול? איפה מסקינג-טייפ? איפה רישומים על דפים קרועים? נאדה. אנשים בלי בושה - בונים, מציבים, מציירים, בהרבה השקעה, הרבה עבודה, בהרבה חומר ומהרבה סוגים. לא דלות החומר ולא נעליים. מה זה פה, חוצלארץ?
למותר לציין שההפתעה הקטנה הזו היתה עבורי הפתעה לטובה - מדובר בתערוכה נועזת, מגובשת, מרגשת ומחדשת. כמובן שכבכל תערוכה רבת משתתפים, גם כאן יש כמה נפילות, אך רובן הגדול של היצירות סחטו ממני גם מבט שני ושלישי, ובעיקר תחושה שמשהו קורה במדרשה; משהו מתחדש.
את ההצהרה החשודה הזו אנסה להדגים בעזרת שלוש מהעבודות שהרשימו אותי ביותר: המיצב של מנאל מאחמיד (זירת איגרוף עם עמודי בטון חשוף, מראות, ווידאו ארט), המיצב של שי רטנר (סביבת רחוב מחוספסת שנכנסת אל תוך חדר), והציורים של הילל רומן (ציורי טבע קטנים ועדינים). שתי הראשונות, באקסטרווגנטיות שלהן, מייצגות קודם כל אנטי-תזה למסורת הסגפנית של אסכולת המדרשה. אבל האמנים הצעירים גם מכירים את העבר הרזה הזה ומתכתבים איתו. גוש ענק של בטון מעוצב לוקח את דלות החומר הישנה ומקצין אותה, עושה לה גלוריפיקציה ופארודיה באותה נשימה. חומר זול הופך למיצב זוהר ושתלטני, בטון הופך לזהב.
הדלות בדור הקודם היתה כורח כלכלי, היתה סמל לחפיפניקיות ישראלית ולחילופין ליהודיות איקונוקלאסטית ונחבאת אל הכלים. היום איבד החומר הזול את המשמעויות האלה ונותר כמסמן ללא מסומן. וחשוב יותר - ממטרה הוא הפך לאמצעי. והמטרה: באחריותו של האמן, אין מטרה מוכתבת מראש. אינדיבידואליות אמיתיות, לא כזו שנמצאת רק בגבולות של מה מותר ומה אסור, א-לה אבא רפי, אבא פורמליזם, מינימליזם, תולדות האמנות או כל אוטוריטה אחרת שקובעת מה צריכה אמנות לעשות ומה אסור לה. רבים מהגבולות האלה, כך נראה לי, עדיין שולטים בחלק מהמקרים בשיח של האמנים הוותיקים.
האמנות של הדור שלי (וככזו אני רואה את התערוכה במדרשה) לא יכולה להניב אובייקטים קוהרנטיים, אחידים ומזוככים, כמו אלה שדורשים הקווים החותכים האלה. באמנות, כמו בכל תחומי החיים האחרים היום, אין חוקים ברורים - אין לנו אבא, אין לנו מניפסט, אין לנו גבולות (תרתי משמע). זו ברכה וקללה - ברכה מפני שיש לנו חופש, קללה מפני שיש לנו אחריות. הכל הולך, אבל לא הכל טוב. את הטוב מכתיב אך ורק חוש הריח המפותח, והחוש הזה מצליח לחרוג מגבולות השיח, אין לו קריטריונים. הוכחה לכך היא שלפעמים דווקא מה שהכי לא הולך, הכי לא נחשב, יוצא הכי טוב.
קחו למשל את הציורים של הילל רומן, שהזכרתי קודם. רומן מצייר עלים, פרחים, מפל ותוכי בטכניקה ריאליסטית. בקיצור, הוא משתמש בכל מה שנחשב זול, לעוס, קיטשי ואנכרוניסטי; כל מה שאסור. ובכל זאת מצליחים הציורים האלה לעשות משהו מקסים, מרגש וחדש, שמערער על האמירה המפורסמת על מות הציור, שהיא עוד אחת מאותן אמירות גורפות, מודרניסטיות במהותן.
נהוג לחתום כתבות מסוג זה בהערות בסגנון "מדובר במצב של השתנות, משהו שטרם התגבש". כמובן שבמקרה הזה תהיה זו שטות. השפה שאני מדברת עליה היא שפה של השתנות מעצם טבעה. מעצם מהותה היא מנהלת דיאלוג, שואלת, לא עקבית ומסתייגת, מתוך הכרה כואבת בכך שלעולם לא תתגבש, לעולם לא תגיע הביתה, לאבא.
* תערוכת הבוגרים של המדרשה בבית ברל מוצגת עד יום חמישי, 1 באוגוסט
תפסו אמריקה
29.7.2002 / 11:11