פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האלבום החדש של ג'ירפות: יש לנו קאמבק

      לא הכל עובד ב"צריך לסגור הכל", האלבום הרביעי של ג'ירפות, אבל ברגעיו הטובים חוזרים גלעד כהנא וחבריו לכושר שיא ומוכיחים שהם עדיין לא ויתרו על בעיטות מדויקות לחיבורים

      השיר שפותח את "צריך לסגור הכל", אלבום האולפן החדש, הרביעי במספר, של ג'ירפות, מתחיל בהמהום רפטטיבי של גלעד כהנא שנשמע קצת כמו זמר חסידי. עד מהרה מצטרפים אליו התופים של אסי ששון לביט עצל, כמעט היפ הופי בהרגשה, שמייצר תחושת דיסוננס עדינה עם קולות הרקע, ומיד אחריהם מתחיל כהנא לירות צרורות של דימויים סוריאליסטיים: "קדימה/ נשיר על זה שיר/ אחורה/ נזרז את הזמיר/ קדימה/ ערמות של שפנים/ אחורה/ ארגזים של צופים/ קדימה/ חיות המחמד/ אחורה/ יאכלו את ראשך". לוקח זמן לעשות סדר בערימות האינפורמציה האלה, שמוטחות במאזין בלי הכנה מוקדמת, אבל דבר אחד ברור מהתו הראשון של הכאוס: לג'ירפות יש אלבום חדש, והוא נשמע כמו, ובכן, אמנות.

      לא פשוט לאהוב את גלעד כהנא באדיקות ולאורך זמן – אחרי הכל, מדובר באדם שהצהיר בעבר שתפקיד האמן הוא לאכזב את הקהל, ואין ספק שלא רק דרש אלא גם דאג לקיים. מי שהתאהב בכהנא בזכות המסעות האוונגרדיים שלו אל עומקי התודעה, ב"משוחח עם כסא" ובאלבום הסולו הראשון והמופתי לחלוטין "שכחתי איך לאכול", קיבל לפתע יוצר מתון ומהורהר יותר באלבומי הסולו הבאים שלו וגם ב"גג" המצליח של להקת האם; מי שקפץ על העגלה בימי "גג", מצידו, נאלץ להסתגל לכהנא של השנים האחרונות, שהפך למינימליסט ממש, יוצר של שירי גיטרה-בס-תופים עם טקסטים ריאליסטיים יבשושיים. השיא השלילי של התהליך הזה הגיע באלבום הקודם של ג'ירפות, "אין כניסה לפילים", רצף של תמלילים לא מעניינים שנעטפו בצליל רוק ישראלי רך ובנאלי.

      האזינו ל"צריך לסגור הכל" במלואו

      ג'ירפות הם הדוד המגניב שיום אחד התברגן. חיכינו שיהיו פתאום שוב צעירים, קיווינו שיחזרו להביא לנו מתנות מגניבות כמו פעם, עד שבשלב כלשהו קיבלנו את האפשרות הריאלית שזה פשוט לא הולך לקרות. אין עוד "וואו" בצנרת. כל מי ששרד את הדרך אל "צריך לסגור הכל" הגיע אליו עם מעט מאוד אמונה ביכולת של יאיר קז, ארז רוסו, כהנא וששון להביא אותה בהפוכה. או שקיבלת את המיתוג החדש של ג'ירפות כאיזה סוג של אדולט קונטמפוררי, או שפשוט הפנית להם גב. הסינגלים הראשונים ששוחררו מהאלבום – "דפני דפני" ו"קיץ 2", שני שירים שרכבו בצורה השטחית ביותר על מחאת האוהלים ומתגלים כחוליות החלשות ביותר ביצירה השלמה – לא בישרו טובות. בגלל זה, יש משהו מרגש באמת בבעיטה המדויקת לחיבורים שהיא פתיחת האלבום הזה: אחרי "רק אקדח אחד" הפראי, שמזכיר קצת את הפה והטלפיים, מגיע שיר הנושא של האלבום, שזורק אחורה לקטעים מ"משוחח עם כיסא" - גרוב רגאיי חלומי ומזדחל עוטף טקסט קיומי מופשט שמונח על מלודיה שנדבקת לאוזן בשנייה. גם "סולם" שבא אחריו שומר על הרמה, הפעם עם טאצ' Fאנקי, ועם ההומור השחור המשתולל של כהנא. בשלושת השירים הללו הלהקה נשמעת מסורה מאוד לחומר, וכהנא מגיש את החרדות הקיומיות שלו מתוך בעירה פנימית עצומה ומשכנעת, כזאת שקצת הלכה לו לאיבוד בשנים האחרונות. במילים אחרות, הנס קרה. יש לנו קאמבק.

      אחר כך, צריך להודות, ההתלהבות קצת שוככת. כהנא הוא תמלילן אישי בהגדרה, כזה שיוצא תמיד מהפרטי אל הקולקטיבי; המסר המחאתי של האלבום הזה עובר בצורה מעודנת לכל אורכו, אבל כשכהנא פונה לנסח הצהרות ביקורתיות מובהקות, כמו ברצועה הרביעית, "הוא והיא והא" שיוצאת נגד הרדיו הישראלי, הברק הלשוני לגמרי הולך לאיבוד. יש כמה רגעים כאלה באלבום החדש (גם שני הסינגלים שכבר נזכרו סובלים מהעובדה שכהנא פשוט לא מצטיין במחאה), וכשהם מגיעים, נחשפות גם החולשות המוזיקליות של האלבום: ג'ירפות אמנם גיבשו סאונד מאוד מעניין, גרובי ויצירתי בסיבוב הנוכחי, אבל איפשהו בשלב הבישול הם כנראה נבהלו, ובמקום ללכת על צליל יותר מחוספס שהיה הולם את החומרים ומדגיש את ההשפעות האלקטרוניות, בחרו במיקס מרוכך להחריד. שמוליק דניאל שמיקסס להם את האלבום עובד בדרך כלל עם עמיר בניון, ולא בטוח שהצליל המלא והרדיו-פרנדלי שמאפיין אותו מתאים ללהקה כמו ג'ירפות בשלב כה קריטי בקריירה.

      עטיפת הדיסק של הג'ירפות צריך לסגור הכל (יח"צ)
      נס גדול היה פה. עטיפת "צריך לסגור הכל"

      עדיין, לכל אורך האלבום צצים קטעים מרשימים שמוכיחים שכוחה של החבורה הזאת, בניגוד לכל התחזיות, עדיין במותניה: "אני מת" שם את הפוקוס על פחד המוות שהפך לתימה המרכזית בכתיבה של כהנא, ומגיע לקרשצ'נדו מרשים עם מקהלת גברים שצועקת "לא אשקר, הסמים עושים אותי טוב יותר"; "יכול להיות סוף טוב" הוא קטע רוק יחסית סטנדרטי אבל מצוין; ולא חסר יופי גם בקטע כמו "יופי", ששעשועי הווקודר שלו אמנם לא לגמרי מצליחים להישמע כמו דאפט פאנק אבל מגיע להם קרדיט על הניסיון המעניין. בקיצור, יש למה לחכות.

      "צריך לסגור הכל" רחוק מאוד מלהיות אלבום מושלם, אבל הוא אלבום חופשי מאוד. ברגעים הטובים ביותר שלו, ג'ירפות חוזרים לשחק עם הגבולות של שיר פופ ומוכיחים שהם עדיין יודעים להיות פורעי החוק של הרוק הישראלי. הם יכולים היו להיות נועזים בהרבה ולקחת את כל הקופה – אבל לא פחות מש"צריך לסגור הכל" עומד בפני עצמו (והוא עומד בפני עצמו), האזנה לו עושה חשק עז לשמוע גם את האלבום הבא של ג'ירפות, וזה ההישג האמיתי. הדוד המגניב שלנו חזר.

      מה חשבתם על החדש של ג'ירפות? דברו על זה בפייסבוק