פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ראיון עם יעקב אגם ואדריכל המוזיאון שמוקם לכבודו

      מוזיאון יעקב אגם בראשון לציון עדיין נמצא בתהליכי בנייה, וסובל מתקציב צנוע ועיכובים. ובכל זאת - אגם מרוצה: "המוזיאון ועבודותי יהוו סכנה לכל מערך האמנות בארץ"

      האדריכל דוד נופר ניצב מעל פיסת אדמה עזובה באתר בנייה ומביט בדאגה לעבר המבנה עליו הוא שוקד כבר יותר מעשור - מוזיאון יעקב אגם. השנים הארוכות כל כך שחלפו מאז נבחר משרדו לתכנן את המבנה החשוב הזה בראשון-לציון, עיר הולדתו של אגם, מקשות עליו להביע אופטימיות בקשר למועד הסיום המיוחל של העבודות. "תראה, כל הזמן דוחים את תאריך הפתיחה", הוא אומר בחמיצות מהולה בהשלמה. "עכשיו מדברים על הקיץ, אבל אני אהיה מרוצה אם זה יקרה סוף כל סוף עד סיום השנה".

      לא כל יום מוקם מוזיאון בישראל המוקדש כל כולו לאמן אחד, לא כל שכן לאמן שעודנו בחיים. מבנים כאלה ממומנים בדרך כלל בעיקר על ידי תורמים, אולם במקרה של מוזיאון אגם, אשר ממוקם מערבית לכביש 4, סמוך לבית משפט השלום ולמכללה למנהל, הסיפור הוא אחר: עיריית ראשון-לציון עצמה היא שיזמה את הפרויקט מלכתחילה והוא ממומן באופן בלעדי על ידיה.

      ההשקעה של העיריה בפנינה אמנותית שכזו מעוררת הערכה, אולם הקצב שבו קורם הפרויקט עוד וגידים קצת פחות. התנהלות מסורבלת של הגורמים המעורבים ממשיכה לעכב את הפרויקט, אבל לא רק היא – היעדרם של תורמים (גם מפעל הפיס הסיר את תמיכתו בפרויקט, לאחר שלא הסכים לתקצב מבנה עבור אמן יחיד) הותיר את תקציב ההקמה של המוזיאון על כ-30 מיליון שקלים בלבד. סכום מצומצם במיוחד לפרויקט שאפתני שכזה.

      יעקב אגם ודוד נופר (יח"צ , ארנון בן דרור)
      "המציאות משתנה ולא קופאת במקום". יעקב אגם ודוד נופר (צילום: ארנון בן דרור)

      "אין ספק שהרגשנו מוגבלים על ידי התקציב ולכן היינו צריכים כל הזמן למצוא פתרונות מיוחדים. כך שהשיקולים שהדריכו אותנו מתחילת הדרך הם באמת איך לצאת בשלום מתקציב לא גדול, ונאלצנו לעשות ויתורים". נופר רחוק מלהיות מרוצה, אך כאדריכל המתמחה בבנייה ציבורית הוא משלים עם המצב ומנסה לעשות את המיטב תחת התנאים המגבילים. גם הוא מודה כי בסך הכל, "לזכותה של העירייה יאמר שעם כל המגבלות התקציביות וכל המכשולים המשפטיים שעומדים בפניה, היא התגייסה לפרויקט המורכב הזה".

      בינתיים בפריז, יעקב אגם מצפה בדריכות לפתיחה. "העבודות שלי והמוזיאון הזה מהווים סכנה גדולה מאוד לכל מערך האמנות בארץ", מבהיר בנחרצות אופיינית האמן בן ה-84 ממקום מושבו ברובע ה-14 של בירת צרפת. "כי אין אמנות קינטית בארץ, והעבודות האלה הן בממד אחר. זה כמו שהיו פעם בארץ סוסים ועגלונים וכשהגיעו המשאיות הם כבר לא היו רלוונטיים".

      אגם מאמין שהיעדרה של האומנות הקינטית מנוף האומנות הישראלי מעיד על חולשה תרבותית. "מה זה ציור שמן על בד? זה משהו שמנסה לחקות מציאות שהיתה, אבל אי-אפשר לשחזר את העבר. אתה יכול לחיות את היום של אתמול?", הוא שואל רטורית ומיד משיב: "לא, ובגלל זה הציורים האלה לא משמעותיים. הם גם לא מייצגים את היהדות – הרי גם בשפה העברית אין בדקדוק זמן הווה, יש רק התהוות, כמו המושג יהוה – מתוך הבנה שהמציאות משתנה ולא קופאת במקום".
      לתפישתו, האמנות שלו חלוצית באופן שבו היא מבטאת את אותה השתנות תמידית של המציאות: "באמנות שלי קיים תמיד הממד הרביעי, ממד הזמן, שהוא מהות שאינה ניתנת לשחזור והיא תמיד בלתי-צפויה. התנועה של הצופה היא שיוצרת אינספור מצבים שמשתנים באופן בלתי-צפוי, כמו המציאות עצמה. לכן זו סכנה לעולם האמנות המקומי – כי זה הרבה יותר קרוב למציאות".

      דוד נופר במוזיאון יעקב אגם (יח"צ , ארנון בן דרור)
      בישראל הוא מעולם לא זכה להכרה לה הוא זוכה בעולם. דוד נופר על רקע המוזיאון (צילום: ארנון בן דרור)

      אגם הוא האמן הישראלי החי שיצירותיו נמכרות כיום במחירים הגבוהים ביותר בשוק האמנות הבינלאומי, מאות אלפי דולרים עבור יצירה בודדת. הוא נחשב לאחד מאבות האמנות הקינטית (אבי האמנות הקינטית אם תשאלו אותו) - זרם משמעותי ביותר באומנות המאה ה-20, הוא הציג באינספור מוזיאונים חשובים ובנה מונומנטים ציבוריים בערים מרכזיות ברחבי תבל.

      יחד עם זאת, כאן בישראל הוא מעולם לא זכה להכרה דומה. המוזיאון החדש צפוי להעניק לו את מה שנשלל ממנו כל השנים האלה - תהילה מקומית. אבל הוא מתעקש להתייחס בביטול לאפשרות הזו. לדבריו, החשיבות של המבנה היא קודם כל בהיותו מוסד חינוכי שיוכל לשנות מציאות. לפי דבריו, החוזה עם העירייה מדבר בכלל על "קריית אגם לאמנות, תרבות וחינוך", לא רק מוזיאון - וזה מה שהוא מבקש להגשים.

      אגם לא מעוניין שהמקום יהפוך לגלעד דומם ליצירותיו, אלא להיכל חי, דינמי ופועם, שיהיה בית לפעילויות חינוכיות, תרבותיות ואומנותיות שונות, שישפיעו על דור צעיר חדש. גם העירייה, מצדה, מתכננת להשתמש במוזיאון כמוקד אליו יגיעו התלמידים אחת לכמה חודשים ויעברו פעילויות שונות, כמו כיתות אמן והרצאות.

      יעקב אגם (יח"צ , ארנון בן דרור)
      "החינוך היום פשוט הורס את היצירתיות". יעקב אגם (צילום: ארנון בן דרור)

      במקביל, מזה שנים רבות עוסק אגם, בשיתוף עם מכון ויצמן, בפיתוח של שיטת חינוך ויזואלית, שמוטמעת כיום בגנים מסוימים ברחבי העולם. השיטה מבוססת על קליטה ופליטה (העתקה) של צורות שונות, ומסייעת לפתח את היצירתיות, את הזיכרון ואת התפישה הצורנית אצל הילדים. כעת, גם עיריית ראשון מצטרפת לפרויקט עם 11 גנים שכבר החלו השנה בפיילוט. אם הוא יצלח, מתכוונים בעירייה להכיל את שיטת החינוך הזו על כל גני הילדים וכיתות א' ו-ב' בעיר.

      "החינוך היום פשוט הורס את היצירתיות", טוען אגם. "הילד מגיע יצירתי לגן ולבית הספר ומחבלים לו בזה. הכל מבוסס על מילים, במקום צורות. לכן חשוב לי להשתמש במקום הזה כדי לשנות את התפישות האלה". על מנת להגשים את חזונו, אגם מבין שעם פתיחת המוזיאון הוא יצטרך, לראשונה אחרי 60 שנה, להעביר את מרכז חייו מפריז לישראל. "המוזיאון הוא רק פלטפורמה, אבל על מנת שזה יעבוד, אני אצטרך להיות פעיל, להסביר, לחנך, להמחיש, להיות שם כל הזמן", הוא מסביר.

      תהליך התכנון של המוזיאון בשיתוף עם אגם, היה, כצפוי, מורכב. פרקטיקה של איזונים ופשרות. "אגם הוא גאון. לאורך כל התהליך רק גדלה הערצתי לעבודתו להספק שלו וליכולתו, אבל הוא מלכתחילה די התקשה במסירת הפרוגרמה באופן יעיל, לרבות סוג העבודות שיוצבו במקום וכל ההיבט התוכני של המוזיאון", מספר נופר.

      המזרקה של יעקב אגם, ככר דיזינגוף (Creative Commons)
      ורק המזרקה עוד מסתובבת. כיכר דיזנגוף (צילום: Creative Commons)

      גם אגם עצמו לא שבע רצון לגמרי מהתוצר הסופי. בחללים מסוימים הוא חש שצוות האדריכלים לא היטיב להבין ולבטא את הרצונות שלו, במיוחד בכל הקשור לאולם התיאטרון הייחודי שהוקם שם. יחד עם זאת, הוא אומר: "לשבחו של דוד נופר, במסגרת התקציב שקיבל הוא ממש עשה נפלאות והצליח לבנות בכל זאת מבנה מרשים".

      פרוצדורה מורכבת עוד יותר שטרם הושלמה היא שאילת העבודות והעברתן מחו"ל לישראל. ברשימה ניתן למצוא יצירות חשובות מהגוגנהיים בניו-יורק, מפרנקפורט, מטייוואן, מזרקה גדולה משיקגו ועוד רבות ויפות, אולם ההליכים הבירוקרטיים עדיין לא מוצו, והעברת היצירות היא תהליך עדין ויקר בפני עצמו. כל אבני הנגף האלה מאירות את התקווה של עיריית ראשל"צ לפתוח את המוזיאון בקיץ הקרוב באור קצת ורוד מדי. נדמה שישנן עוד לא מעט מהמורות בדרך, ואולי זו הסיבה שכל אחד מהמעורבים – העירייה, האדריכל והאמן עצמו – מנבא מועד פתיחה אחר. נדמה שבדיוק כמו באמנות של יעקב אגם – המציאות משתנה בהתאם למתבונן.

      האם מוזיאון אגם יהיה התיקון לשנים של חוסר הכרה? שתפו אותנו בפייסבוק