פרק ראשון: "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק"

הם אצלנו בבית בקושי עשר דקות וכבר מארק מתחיל להרצות לנו על הכיבוש. מארק ולורן גרים בירושלים, ואנשים שגרים שם חושבים שזה מקנה להם את הזכות.

מארק מהנהן בראשו ונראה כולו רגוע. "אם היה לנו מה שיש לכם כאן בדרום פלורידה..." הוא אומר וקולו גווע. "כן," הוא אומר, ומהנהן שוב. "לא היו לנו בעיות בכלל."

"אבל יש לכם מה שיש לנו," אני אומר לו. "יש לכם הכול. שמש ועצי דקל. יהודים זקנים ותפוזים, והנהגים הכי גרועים שיש. ברגע זה," אני מוסיף, "נראה לי שיש לנו כאן יותר ישראלים מלכם." ד?ב?י, אשתי, מניחה לי יד על הזרוע. זו דרכה לאותת שאני מגזים או שאני מפריע למישהו באמצע, שאני משתף במשהו פרטי מדי או שאני מספר בדיחה שאינה במקומה. זה האות, ובהתחשב במספר הפעמים שאני זוכה לקבל אותו, מפתיע שהיא אי פעם מצליחה לעזוב לי את היד.

"כן, עכשיו כבר יש לכם הכול," אומר מארק. "אפילו טרוריסטים."

אני מסתכל על לורן. היא זאת שמיודדת עם אשתי, היא זאת שצריכה להשתלט על השיחה. אבל לורן לא מתכוננת לתת לבעלה שום סימן. היא ומארק ברחו לישראל לפני עשרים שנה ושם התחרדו, והם לא נוגעים זה בזה כשהם בחברת אנשים. לא בשביל עניין כזה. גם לא בשביל לכבות שרפה.

"מוחמד עטא גר ממש כאן לפני ה-11 בספטמבר, לא?" אומר מארק ומתחיל להצביע על בתים מדומים. "גולדברג, גולדברג, גולדברג – עטא. איך הצלחתם לפספס אותו במקום כזה?"

"זה היה בצד השני של העיר," אני אומר.

"על זה בדיוק אני מדבר. זה מה שלכם יש ולנו אין. את הצדדים השניים של העיר. הצד הלא נכון של פסי הרכבת. עוד ועוד שטח." עכשיו הוא ממשש את השיש שלנו במטבח ומציץ לסלון ולחדר האוכל. מחלון המטבח הוא מביט על הברכה בחוץ. "כל הבית הזה," הוא אומר, "וילד אחד? את מסוגלת לדמיין את זה?"

"לא," אומרת לורן. ואז היא פונה אלינו ותומכת בו. "אתם צריכים לראות איך אנחנו חיים עם עשרה."

"עשרה ילדים," אני אומר. "עם מספרים כאלה, באמריקה אפשר היה לארגן לכם תוכנית ריאליטי. זה היה עוזר לכם לעבור למקום גדול יותר."

היד שוב מושכת לי בשרוול. "תמונות," אומרת ד?ב?י, "אני רוצה לראות את הילדות." כולנו הולכים בעקבות לורן אל חדר הטלוויזיה, שבו השאירה את התיק.

"הייתם מאמינים?" מארק אומר. "עשר בנות!" וכשאני שומע את המשפט שיוצא מפיו, בפעם הראשונה האיש מוצא חן בעיני. בפעם הראשונה אני שוקל לתת לו הזדמנות.

פייסבוק וסקייפ הפגישו מחדש את דב?י ולורן. שתיהן גדלו יחד והיו כמו תאומות סיאמיות. הן הלכו יחד לאותו בית הספר כל חייהן. בית ספר דתי לבנות בלבד. עד סוף התיכון למדו בבית ספר לבנות בקווינס, ואחר כך נסעו יחד ברכבת התחתית לבית ספר "סנטרל" במנהטן. הן היו החברות הכי טובות לנצח עד שאני התחתנתי עם דב?י והפכתי אותה לחילונית, וקצת אחרי זה לורן פגשה את מארק ושניהם נסעו לארץ הקודש ונהפכו מדתיים לחרדים. משום כך אנחנו אמורים לקרוא להם עכשיו שושנה וירוחם. דב?י עושה את זה. אני פשוט לא אומר את השמות שלהם.

"מים?" אני מציע. "פחית קולה?"

"למי אתה מציע?" שואל מארק.

"לכל מי שצמא," אני אומר. "יש לי גם ויסקי. הוויסקי כשר, לא?"

"אם לא, אני אכשיר אותו מהר," הוא אומר, מנסה להעמיד פנים שהוא זורם. ואחרי שנייה הוא מסיר את הכובע השחור ונוחת על הכורסה בסלון.

לורן מסיטה את הווילונות ומביטה לחצר. "שתי ילדות מפו?ר?סט הילז," היא אומרת. "מי היה חושב שאי פעם נהיה אימהות של בוגרים?"

"טר?בו?ר בן שש עשרה," דב? אומרת. "את יכולה לחשוב שהוא בוגר וגם הוא בטוח בזה – אבל אנחנו, אנחנו לא ממש משוכנעים."

"טוב," אומרת לורן. "אז מי היה חושב שיהיו לנו ילדים שיגדלו ויאמינו שזה נורמלי, שאגוזי קוקוס יתרסקו אצלם בחצר ושלטאות יטפסו על הקירות?"

בדיוק ברגע הזה טר?ב נכנס לסלון, כל המטר שמונים ומשהו, מכנסי הפיג'מה המשובצים שלו נשרכים על הרצפה והטי-שרט מחוררת כולה. רק עכשיו התעורר וניכר בו שהוא תוהה אם הוא עדיין חולם. סיפרנו לו על האורחים. אבל הנה טר?ב, בוהה באיש בחליפה השחורה שזקנו נח לו על הבטן. ולורן, פגשתי אותה פעם אחת קודם, כשד?ב? ואני התחתנו, אבל אחרי עשר בנות ואלף סעודות שבת היא כבר אישה ענקית בשמלה איומה ופאה נפוחה בצבע בלונד מרילין מונרו. כשראיתי אותם בפתח גם אני הייתי קצת בהלם. רק שהילד לא יודע איך להסתיר את זה.

"היי," הוא אומר.

ואז דב? כבר מתנפלת עליו, מסדרת לו את השיער ומחבקת אותו. "טר?בי, זאת החברה הכי טובה שלי מילדות," היא אומרת. "זאת שושנה וזה –"

"מארק," אני אומר.

"ירוחם," מארק מתקן ומושיט את ידו. טר?ב לוחץ אותה. אחר כך טרב מושיט יד בנימוס ללורן. היא מביטה על היד הממתינה התלויה באוויר.

"אני לא לוחצת ידיים," היא אומרת. "אבל אני כל כך שמחה לראות אותך. זה בשבילי כמו לפגוש את הבן של עצמי. באמת," היא אומרת. ואז היא מתחילה לבכות ממש. והיא ודב? מתחבקות וגם דב? בוכה. והבנים, אנחנו סתם עומדים שם עד שמארק מסתכל בשעון ואז אוחז את הכתף של טר?ב בלחיצה גברית.

"ישן עד שלוש ביום ראשון? בנאדם, היו זמנים," מארק אומר. "גוי גדול נולד לך." טרב מסתכל עלי ואני רוצה למשוך בכתפי אבל מארק גם הוא מסתכל, אז אני לא זז. טרב תוקע בנו את המבט הטינאייג'רי המנוכר הכי מוצלח שלו ומסתלק מהחדר. בדרך החוצה הוא אומר, "אימון בייסבול," ומוריד את מפתחות הרכב שלי מהוו שליד הדלת המובילה לחניה.

"יש מכל מלא," אני אומר.

"נותנים להם לנהוג פה בגיל שש עשרה?" אומר מארק. "זה מטורף."

"אז מה מביא אתכם לכאן," אני אומר, "אחרי כל כך הרבה שנים?" דב? רחוקה מדי ולא יכולה לאחוז בידי, אבל הפרצוף שלה אומר הכול. "הייתי אמור לדעת?" אני אומר. "אח, דב? בטח אמרה לי. היא בטוח אמרה לי. מצטער, אשמתי."

"אימא שלי," מארק אומר. "היא לא במצב טוב, ואבא שלי מזדקן. והם באים אלינו לסוכות כל שנה. אתה מכיר...?"

"אני מכיר את החגים," אני אומר.

"הם היו באים אלינו כל שנה בסוכות ובפסח. אבל הם לא יכולים לטוס עכשיו ורציתי לבוא ולבקר כשהכול עדיין בסדר. לא היינו באמריקה –"

"וואו," אומרת לורן. "מפחיד לחשוב כמה זמן עבר. יותר מעשר שנים. שתים עשרה," היא אומרת. "זה היה לפני שתים עשרה שנה. עם הילדים זה פשוט בלתי אפשרי, עד שחלק מהם יגדלו. זאת כנראה" – ועכשיו היא צונחת על הכורסה – "זאת כנראה הפעם הראשונה במשך שנים שאני נמצאת בתוך בית בלי ילדים. ברצינות. כמה מוזר. אני מרגישה מסוחררת. וכשאני אומרת מסוחררת," היא אומרת ובתוך כך נעמדת ומסתובבת סיבוב ילדותי סביב עצמה, "אני מתכוונת למאושרת."

"איך את עושה את זה?" דב? שואלת. "עשרה ילדים? אני באמת רוצה לשמוע."

ואז אני נזכר. "שכחתי להביא לך את המשקה," אני אומר למארק.

"כן, המשקה. זאת הדרך," לורן אומרת. "זאת בדיוק הדרך שלנו להתמודד עם זה."

וככה ארבעתנו שוב יושבים ליד שולחן המטבח סביב בקבוק וודקה. אני לא הטיפוס שמשתכר בימי ראשון אחר הצהריים, אבל כשהתוכנית היא בילוי מתמשך עם מארק, אני פשוט קופץ על המציאה. גם דב? שותה, אבל לא מאותה סיבה. בשבילה ובשביל לורן זאת הזדמנות להקים לתחייה את הימים הפרועים שלהן. שתי בחורות צעירות, בקושי בוגרות, חיות בניו יורק על ס?פ?ם של שני עולמות. ושתיהן נראות כל כך מאושרות מהמפגש המחודש, עד שאני חושב שהן גם חוגגות וגם מתקשות להתמודד עם האינטנסיביות של העניין.

דב? שותה כוסית שנייה ואומרת, "בשבילנו זה ממש פרוע. זאת אומרת, ממש פרוע. בזמן האחרון אנחנו משתדלים לא לשתות. אנחנו חושבים שזה משמש דוגמה רעה לטרבור. לא טוב לשתות לידם בגיל הזה, כשהם כל הזמן בוחנים גבולות. פתאום הוא מתעניין בכל העניינים האלה."

"אני פשוט שמח כשמשהו מעניין אותו," אני אומר.

דב? טופחת בידה באוויר. "אני לא חושבת שזה נכון לגרום לשתייה להיראות כמו משהו כיפי כשיש בני נעורים בסביבה."

לורן מחייכת ומסדרת את הפאה. "יש משהו שאנחנו עושים שנראה כיפי לילדים שלנו?" אני צוחק. האמת היא שאני מתחיל לחבב אותה יותר ויותר.

"הגבלת הגיל היא זו שגורמת לזה," אומר מארק. "הכול בגלל השמרנות האמריקאית הזאת. האיסור על שתייה מתחת לגיל עשרים ואחת וכל זה. בישראל אנחנו לא עושים מזה עניין גדול, וככה הילדים בכלל לא שמים לב לאלכוהול. חוץ מהפועלים הזרים בימי שישי, כמעט לא יוצא לך לראות מישהו שיכור."

"העובדים הזרים והרוסים," אומרת לורן.

"העולים מרוסיה," הוא אומר, "זה כבר עניין אחר לגמרי. רובם, אתם יודעים, אפילו לא יהודים."

"ומה זה אומר?" אני שואל.

"זה אומר התבוללות, זה מה שזה אומר," אומר מארק. "זה אומר שעם האתיופים היו גיו?רים."

אבל דב? רוצה להרחיק אותנו מפוליטיקה, ובגלל סידור הישיבה שלנו, אני בין שניהם ודב? מולי (השולחן עגול, שולחן המטבח שלנו), היא תיאלץ לשכב על השולחן אם היא רוצה לתפוס אותי בזרוע. "תמזוג לי עוד כוסית," היא אומרת.

ועכשיו היא משנה את הנושא ומדברת על ההורים של מארק. "איך הביקור בינתיים?" היא אומרת בפנים קודרות. "איך ההורים שלך מחזיקים מעמד?"

דב? מתעניינת מאוד בהורים של מארק. הם ניצולי שואה. ודב? עסוקה במחשבות אובססיביות ולא בריאות, אי אפשר לקרוא לזה אחרת, על הדור הזה שעוד מעט ייעלם. אל תבינו אותי לא נכון. גם לי זה חשוב. גם לי אכפת. אני רק אומר שיש גישה בריאה וגישה לא בריאה, ואשתי, היא מקדישה לנושא הזה הרבה, הרבה זמן. "ידעתם," היא מסוגלת להגיד לי ולטרבור, פתאום בלי קשר לכלום, "שחיילים שלחמו במלחמת העולם השנייה מתים בקצב של אלף ביום?"

"מה אפשר לומר?" מארק אומר. "אימא שלי היא אישה מאוד חולה. ואבא שלי מנסה לשמור על מורל גבוה. הוא בחור קשוח."

"אני בטוח," אני אומר. ואז אני מביט במשקה שלי, לגמרי ברצינות, ונד בראשי. "הם באמת מדהימים."

"מי?" מארק אומר. "האבות?"

אני מרים שוב את המבט וכל השלושה לוטשים בי עיניים. "ניצולים," אני אומר כשאני קולט שדיברתי בלי לחשוב.

"יש טובים ויש רעים," מארק אומר. "כמו אצל כל אחד אחר." ואז הוא צוחק. "למרות שאין אף אחד אחר במקום שההורים שלי גרים."

לורן אומרת, "אתה צריך לראות את זה. כל הכרמל ל?ייק וילג' זה כמו מחנה פליטים עם חדר ביליארד. כולם שם."

"חבר מביא חבר," מארק אומר, "והם באים. זה מדהים. מאירופה לניו יורק, ועכשיו, בשארית חייהם, שוב באותו מקום."

"ספר להם את הסיפור המטורף ההוא," לורן אומרת. "ספר להם, יו?רי."

"ספר לנו," אומרת דב?. ואני רואה בעיניים שלה שהיא רוצה שזה יהיה אחד מהסיפורים האלה על מישהו שהתחבא שלוש שנים בתוך תותח של קרקס. ובסוף המלחמה בא חסיד אומות העולם, כולו אושר, ויורה אותו דרך חישוק לתוך גיגית של מים, שם הוא מוצא את בנו האבוד שנשאר בחיים כשנשם דרך קשית.

"אז אתם יכולים לדמיין את אבא שלי," מארק אומר, "באירופה הוא הלך לחיידר, היו לו פאות והכול. אבל באמריקה, יהודי גולה קלאסי. הוא נראה יותר כמוך מאשר כמוני. לא ממנו קיבלתי את זה," הוא אומר ומצביע על זקנו. "שושנה ואני –"

"אנחנו יודעים," אני אומר.

"אז אבא שלי, יש להם שם מסלול גולף נחמד. ואבא שלי במועדון. אני הולך אתו לשם. הוא אומר שהוא רוצה להתאמן בחדר כושר. משכנע גם אותי לבוא. שאני אתאמן קצת. והוא אומר לי" – ועכשיו מארק מצביע על רגליו, ושולף אחת מהן מתחת לשולחן בכדי שנוכל לראות את נעליו הגדולות והשחורות – "'אתה לא יכול לנעול את נעלי השבת האלה על ההליכון, אתה צריך סניקרס. אתה יודע, נעלי ספורט,' הוא אומר. ואני אומר לו, 'אני יודע מה זה סניקרס. לא שכחתי את השפה האנגלית כמו שאתה לא שכחת את היידיש.' וככה הוא אומר לי, 'א שיינעם דאנק דיר אין פופיק.' רק כדי להראות לי מי הבוס."

"הפואנטה," לורן אומרת. "תספר להם את הפואנטה."

"אז הוא יושב לו במלתחה, מנסה לגרוב גרב, ובגיל הזה גם זה כבר סוג של אימון. זה לוקח זמן. ובזמן שאני ממתין אני רואה את זה, ואני לא מצליח להאמין שאני רואה את זה. אני כמעט מתעלף. האיש שלידו, המספר על הזרוע שלו, הוא קטן רק בשלוש מהמספר על זרועו של אבי."

"למה אתה מתכוון?" דב? אומרת.

"אני מתכוון למספר המקועקע. הוא כמו זה של אבי, ספרה אחרי ספרה, רק שהמספר של אבי מסתיים בשמונה. ושל האיש הזה מסתיים בחמש. זה ההבדל היחיד. רק שני אנשים היו בין אבא שלי לבינו. ואני מסתכל על האיש הזה. אף פעם לא ראיתי אותו בימי חיי. אז אני אומר לו, 'סליחה, אדוני,' לאיש ההוא. והוא רק אומר, 'אתה מחב"ד? אני לא רוצה כלום, רק תעזוב אותי בשקט. יש לי כבר נרות בבית.' אני אומר לו, 'לא. אני לא מחב"ד. באתי לכאן לבקר את אבא שלי.' ולאבי אני אומר, 'אתה מכיר את האדון הזה? נפגשתם פעם? אם לא, אני מאוד רוצה להכיר לך אותו.' והם מסתכלים אחד על השני, אני נשבע לך, כמה דקות. ממש דקות. אני אומר את זה מתוך כבוד, מתוך כבוד לאבא שלי – אבל זה כמו להסתכל על זוג פרות-ים שיושבות על ספסל, לכל אחת מהן גרב אחד על הרגל. הם רק סוקרים אחד את השני מלמעלה עד למטה, הכול לאט.

ואז אבא שלי אומר. 'ראיתי אותו. בסביבה.' האיש השני, הוא אומר, 'כן, גם אני.' 'אתם שניכם ניצולים,' אני אומר להם. 'תסתכלו, תסתכלו,' אני אומר. 'המספרים.' ואז הם מסתכלים. 'הם אותו דבר,' אני אומר. ושניהם מרימים את זרועותיהם כדי להסתכל על הקעקועים הקטנים והחיוורים. 'אותו הדבר,' אני אומר להם. ולאבי אני אומר, 'אתה קולט את זה? הם זהים, רק ששלו – שלו בדיוק לפני שלך. תסתכל! תשווה.' אז הם מסתכלים. הם משווים." ועכשיו מארק מביט בנו, עיניו מאיימות לצאת מחוריהן. "תחשבו על זה," הוא אומר. "מקצה העולם עד קצהו, שניים שניצלו כנגד כל הסיכויים, שני הזקנים האלה, חוסכים מספיק כסף כדי לפרוש לכרמל לייק ולשחק שם גולף כל יום.

אז אני אומר לאבי, 'הוא בדיוק לפניך,' אני אומר. 'תראה, הספרה חמש,' אני אומר. 'ושלך היא שמונה.' והאיש השני מביט ואבא שלי מביט, ואבא שלי אומר, 'כל מה שזה אומר, זה שהוא עקף בתור. גם שם, בדיוק כמו כאן. הבחור הזה תמיד נדחף, אין לי מה להוסיף.' 'אתה יכול לקפוץ לי,' האיש השני אומר. וזהו. ואז שניהם חוזרים לגרוב גרביים."

נתן אנגלנדר / על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, הוצאת כתר ומטר