על פי רשימת המשתתפים בלבד, "סרט 43" היה אמור להיות האירוע הקולנועי של השנה. מתי בפעם האחרונה ראיתם רשימה כזאת מפוצצת של שחקנים מהשורה הראשונה בסרט אחד? קחו אוויר, זה עומד להיות ארוך (That's what she said): דניס קווייד, גרג קיניר, יו ג'קמן, האלי ברי, קייט ווינסלט, סת' מקפרלן, אמה סטון, נעמי ווטס, ריצ'רד גיר, קייט בוסוורת', אומה תורמן, קריסטן בל, קלואי מורץ, כריסטופר מינץ-פלאס, ג'רארד באטלר, ג'וני נוקסוויל, שון וויליאם סקוט, וגם אסתי גינזבורג לקינוח. וזה ממש לא הכל, רק שאין מקום לכולם.
אבל במקום שיותיר חותם כאחד הסרטים הכי עמוסי כוכבים אי פעם, הדיונים בנוגע ל"סרט 43" נוגעים ברובם לשאלה האם מדובר בסרט הגרוע ביותר בכל הזמנים, או שמגיע לו רק מקום בטופ 10. הסרט, אוסף של קטעים קומיים ללא קשר, לא רק נכשל מסחרית לחלוטין, אלא גם חטף את אחת המתקפות הביקורתיות האכזריות ביותר מזה שנים, כשמבקרים לא מצאו ציון נמוך מספיק כדי להעניק לו. המבקר רוג'ר איברט קרא לו "האזרח קיין של הגריעות".
השאלה הגדולה היא איך זה קרה. איך ייתכן שכל כך הרבה שחקנים, כל כך מכובדים, בעלי שיקול דעת בדרך כלל, הסכימו להשתתף בסרט, ואף אחד מהם לא הבחין באסון המתקרב? איך סרט אחד הצליח להכתים כל כך הרבה פילמוגרפיות מכובדות? ויותר חשוב: למה הם לא לומדים מהעבר?
כי זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. "סרט 43" הוא אולי דוגמה קיצונית במיוחד, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שכשמקבצים יותר מדי כוכבים גדולים לסרט אחד מדובר בדרך כלל במתכון לאסון. שני כוכבי ענק בסרט אחד נהדר. שלושה עוד יותר טוב. חמישה זה כבר מתחיל להיות חשוד. אבל עשרה כוכבים בסרט אחד זה כבר נהיה מסוכן. משום מה, עומס יתר כוכבי נוטה להפוך סרטים לחורים שחורים. לא משוכנעים? הנה כמה דוגמאות מהעבר הקרוב והרחוק.
"הפלישה ממאדים"
בין הנפגעים: ג'ק ניקולסון, גלן קלוז, אנט בנינג, פירס ברוסנן, דני דה ויטו, שרה ג'סיקה פארקר, מייקל ג'יי פוקס, נטלי פורטמן, מרטין שורט וטום ג'ונס.
ב-1996, רגע אחרי ש"היום השלישי" החזיר את הפלישות מהחלל לאופנה בגדול, הגיע סרט נוסף בנושא. טים ברטון בשיא תהילתו, אחרי סרטי "באטמן" ו"אד ווד", ביים אוסף גדול של כוכבים בסרט המבוסס על פה חשדתי סדרת קלפי אספנים. בדיעבד, אפשר לראות את "הפלישה ממאדים" כתחילת הנפילה של ברטון. בלגן מוחלט, אוסף של מחוות לסרטי העבר והופעות קומיות חלקן מוצלחות, חלקן ממש לא שאפילו לרגע לא מתחברים למה שאפשר לקרוא לו סרט, או סיפור. למרות כל השחקנים הגדולים בקאסט, הכוכבים האמיתיים היו החייזרים המונפשים באנימציה ממוחשבת אז זה עוד היה חדשני. ולמרות הכל, הסרט היה כישלון מסחרי.
"יום האהבה"
בין הנפגעים: ג'סיקה אלבה, ג'סיקה ביל, בראדלי קופר, פטריק דמפסי, ג'יימי פוקס, ג'ניפר גארנר, טופר גרייס, אן האת'וויי, ג'וליה רוברטס, אשטון קוצ'ר, קווין לאטיפה וטיילור לאוטנר.
הרעיון היה דומה ל"סרט 43", רק עם פחות גסויות ויותר רומנטיקה: להביא כמה שיותר כוכבים למגה-קומדיה רומנטית, עם המון סיפורים שונים המתרחשים כולם במקביל לאורך יום ואלנטיין אחד. גארי מרשל, הבמאי של "אישה יפה", הופקד על הבימוי. מבחינה מסחרית, "יום האהבה" היה הצלחה, אבל הסרט עצמו הוא מיש-מש של עלילות רבע-רומנטיות ושמינית-מצחיקות. הרגע המצחיק ביותר בו קורה כשטיילור לאוטנר מביע הסתייגות מהופעה בציבור ללא חולצה.
ההצלחה של "יום האהבה" הביאה ליצירת מעין סרט המשך, "סילבסטר בניו יורק", עם פורמט דומה ורשימה מכובדת מאוד של כוכבים בפני עצמו. אבל הקהל למד את הלקח, והפעם הסרט היה כישלון מוחלט גם מהבחינה המסחרית.
"משחקי חברה"
בין הנפגעים: וורן בייטי, דיאן קיטון, אנדי מקדאוול, גארי שנדלינג, ג'נה אלפמן, צ'רלטון הסטון, גולדי הון וג'וש הארטנט.
זה לא נשמע יומרני מדי: קומדיה רומנטית שעוסקת בחברה הגבוהה בניו יורק, עם רשימה מכובדת להפליא של כוכבים גדולים או עולים, לזמנו. אבל משהו התקלקל ב"משחקי חברה" כמעט מהרגע הראשון: הצילומים התחילו ב-1998, אבל הסרט לא שוחרר עד 2001, אחרי שחלקים גדולים ממנו צולמו מחדש והתקציב התנפח עד קרוב ל-100 מיליון דולר. הכנסות הסרט ברחבי העולם, לעומת זאת, הגיעו בקושי ל-10 מיליון דולר ובמשך זמן מה הוא אף נחשב לסרט הכושל ביותר אי פעם.
אם רשימת השחקנים ב"משחקי חברה" לא נשמעת לכם כל כך מרשימה, זה משום שהסרט כמעט שלא השאיר ניצולים. רשימת המשתתפים בו היא רשימה של קריירות שחוסלו. וורן בייטי לא עשה מאז אפילו סרט אחד; גולדי הון התפוגגה; גארי שנדלינג כמעט שלא הופיע בקולנוע מאז; וזו גם אחת ההופעות האחרונות של צ'רלטון הסטון, כוכב-העל לשעבר. לג'וש הארטנט שלום.
"קזינו רויאל"
בין הנפגעים: פיטר סלרס, דייויד ניבן, אורסון וולס, וודי אלן, דבורה קר, ג'ון יוסטון, ז'אן-פול בלמונדו ואורסולה אנדרס.
הרבה לפני הריבוט המוצלח של ג'יימס בונד, ב-1967, הופץ סרט באותו שם, המבוסס גם הוא עקרונית, לפחות על הספר הראשון בסדרת ג'יימס בונד. סרטי ג'יימס בונד היו בשיא הפופולריות שלהם (עד "סקייפול", לפחות) והרעיון פארודיה עם מיטב הכוכבים של אותה תקופה על בונד נשמע מבטיח. אבל הסרט שנוצר הוא מקרה מובהק של יותר מדי טבחים ולא מספיק תבשיל. לפחות חמישה במאים ושלושה תסריטאים עבדו על הסרט, כשבאופן לא רשמי תרמו לתסריט עוד שבעה נוספים. התוצאה, שלא במפתיע, היא בלגן מוחלט, סרט שקשה לחלץ ממנו טון אחיד או עלילה, שתואר כ"רע במידה סוריאליסטית". זה לא הפריע לו להצליח למדי, בזמנו.
"מטורף, מטורף, מטורף העולם"
רק תזכורת לכך שאפשר גם אחרת, וריכוז גבוה של כוכבים בקומדיה הוא לא ערובה לכישלון. "מטורף, מטורף, מטורף העולם" מ-1963 היה סרט שנראה בלתי אפשרי: קומדיה באורך של שלוש שעות, בכיכובו של פחות או יותר כל העולם. קאסט המשתתפים בסרט הוא מהענקיים ביותר אי פעם, אם כי רבים מהשמות לא מוכרים היום: ספנסר טרייסי, מילטון ברל, סיד סיזר, באדי הקט, אתל מרמן, מיקי רוני ופיל סילברס, וכלל הופעות אורח של באסטר קיטון, ג'רי לואיס, שלושת המוקיונים ועוד עשרות ללא הגזמה של כוכבי התקופה. על כל העסק ניצח סטנלי קריימר, במאי מכובד אמנם, אבל כזה שעד אז עסק רק בדרמות כבדות ראש (סרטו הקודם היה "יום הדין בנירנברג"). ולמרות הכל זה עבד. הסרט היה הלהיט הגדול ביותר של שנת 1963, ונחשב למעין קלאסיקה עד היום גם אם מעטים הם האנשים שיוכלו לזהות את כל הפרצופים המפורסמים שמפציעים בו כל דקה.
מה הסרט הכי גרוע שאתם ראיתם? ספרו לנו בפייסבוק