ובעצם, "בית ספר למוסיקה" היא כמו אותם ציורי גשטאלט מפורסמים אפשר לראות בה את המכשפה הזקנה, המכורכמת ובעלת השומה או את הנערה הצעירה והיפהפיה. יש מי שמתבונן בריאליטי הילדים המזמרים ורואה בו רק את המתיקות, את הכישרון הצעיר, הלא נגוע עדיין. מבחינת סוג הצופים האלו "בית ספר למוסיקה" היא הטלוויזיה המרגשת, הנקייה ומחממת הלב שמהווה הפסקה ממהדורות החדשות ומעול היומיום. ויש את החצי השני אלו ש"בית ספר למוסיקה" היא טריגר רגשי עבורם; שהחמידות של הילדים לא מצליחה לכסות על המניפולציה של הריאליטי בשבילם. שלמרות העריכה המגוננת (והמתגוננת, בואו ולא נטעה), רואים בעיני רוחם את הילדים המקסימים-מדהימים-מוכשרים שלא היו *מספיק* מוכשרים בשביל צביקה הדר, קרן פלס, יהורם גאון, מתי כספי ומשה פרץ.
אפילו אחרי ה"אודישנים" החלביים, המסוננים היטב, שאין בהם הפתעות בגשטאלט כמו בגשטאלט, אין תשובה לא נכונה. "בית ספר למוסיקה" היא בו זמנית המקום שבו קורה קסם, וילד פתאום מוצא את כוח העל שלו, ארץ מראה בה מבוגרים מפורסמים נלחמים על תשומת לבו וחיבתו של ילד לא מפורסם. וכשנופלים או טועים יש "אין דבר, ולא נורא, ובפעם הבאה". ויש רק כוונות טהורות, בטח שטהורות זה הכל בשביל הילדים, ושיהיה להם רק טוב.
ובצד השני, המכוער, של אותה תמונת גשטאלט יש גם ניצול. והתכווצות של מבוכה בשביל ילדים שעוד לא בטוח שבטוחים שמותר להם לומר "לא". לא מתאים לי, גדול עליי, מסובך לי. ו"הזדמנות של פעם בחיים", היא דבר שמגיע מוקדם ומאיים מדי בגיל שמונה או עשר. לעזאזל, זה מאיים אפילו כשזה מגיע בגיל שלושים. וכל הכוונות הטהורות האלו, לא יעזרו כשיאמרו "אתה מקסים, ותמשיך לשיר, רק במקום אחר. לא בערוץ 2. טוב, מותק?".
עבור הילדים המתמודדים ב"בית ספר למוסיקה", לרגע אחד, משכר ומבלבל וגדול מלהכיל, הילד והמבוגר הם שווי מעמד. השופט, סליחה המורה, והילד, עומדים ביחד באותו החלל ועובדים על שיר. שניהם ביחד, כאילו רוצים את אותו הדבר בדיוק. קסם כזה. אבל אז הילד לבדו, מול מצלמות, על במה, מול קהל, מול הורים ומול הציפיות. ואנחנו הצופים מרגיעים את עצמנו הילדים של היום, זה לא מה שאנחנו היינו. הם גדלים מול כוכבים, מול מצלמות, מול שעשועוני ריאליטי. מה שאנחנו עוד לא למדנו הם כבר שכחו, אנחנו אומרים. ותראי איזה ביטחון, תראי תראי איך הוא זז ורוקד ולא רועד לו הקול.
אבל ילדי פלא הם דבר מתעתע. הם אילפו את עצמם מול התגובות המשתאות של המבוגרים. למדו שיש להם קלף מנצח והם מחזיקים אותו גבוה שכולם ייראו. והם למדו לשלוט בסלסול או ברטט המרגש, אבל בסוף היום, הם לא שולטים בהיותם רק ילדים. כמו ילד "רגיל", כמו הילדים שאנחנו היינו. העובדה שהטכנולוגיה והטלוויזיה השתנו לא שינתה את המבנה ההתפתחותי. והם כוכבים לרגע, עד הלגלוג הראשון. כי ככה זה אנחנו היינו כולנו בבית הספר, אנחנו היינו כולנו ילדים, אנחנו זוכרים גם היום, את הרגעים האלו שנחרטו, כמו סטירה שהסימן האדום שלה לא נמחק. את הבריון, את הילדה המרושעת, את המילה הלא עדינה של המורה. בשביל זה לא צריך להיות ילד פלא; ומי שהכיר גם את זה מבפנים, יודע עד כמה שזה עוד הרבה יותר צורב.
אז לכאורה, שתי ההתבוננויות ההפוכות האלו על "בית ספר למוסיקה" הן לגיטימיות. אבל רק עד הדמעה הראשונה של ילד או ילדה, אותה לא נראה כי היא תרד בעריכה. ואז מוכרחים לבחור האם אנחנו צופים שקונים את האשליה הנקייה, השמנתית ונטולת הפגמים או החריקות הלא נעימות? או שאנחנו מוכנים להחזיק את הידיעה שמחוץ למסך מתרחשים עוד דברים, דברים שלא היינו רוצים שיהיו חלק מהילדות שלנו, מהילדות של הילדים שלנו. אף אחד לא ייפגע אם אותם משתתפים צעירים מדי לטלוויזיה ימתינו כמה שנים ויחליטו אם הם רוצים לשאת בעול של הריאליטי, כדי ללכת בעיניים פקוחות לתחרות כזו או אחרת. אף אחד, מלבד הרייטינג כמובן.
יואב צפיר: "עושים הכל כדי לשמור על הילדים"
מה אתם חשבתם על "בית ספר למוסיקה"? ספרו לנו בפייסבוק