עד שבת האחרונה, הספיק כבר "ארגו" לזכות בפרס איגוד המפיקים, בפרס האנסמבל של איגוד השחקנים, בפרס בחירת המבקרים ובגלובוס הזהב. אחרי כל זה, ניתן היה לשאול מה עוד צריך, ומה עוד הוא יכול לבקש. התשובה לכך הגיעה במוצאי שבת, עת זכה סרטו של בן אפלק גם בפרס איגוד הבמאים העיטור שנחשב ליוקרתי ביותר בעונת הפרסים ההוליוודית.
נוסף לכך, פרס הבמאים נתפס באופן מסורתי גם כאינדיקטור המהימן ביותר לקראת האוסקר. כמעט תמיד, הסרט שזוכה בו מקבל בסופו של דבר את הפסלון הגדול מכולם, בעיקר אם יש ברשותו ארון תארים מרשים שכזה. לפיכך, "ארגו" ניער מעליו סופית את "לינקולן", וניצב כרגע כפייבוריט המובהק ובעצם היחיד לגעת בזהב. איש מן החזאים הרבים שמתמחים בנושא לא מוכן להמר כרגע אחרת.
אז נכון, "ארגו" לא מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי. זה מוזר, זה חריג, וזה מה שגרם בזמנו לחזאים להתנכר אליו, אבל כרגע נראה שגם העובדה הזו לא תעצור בעדו. אחרי הכל, אם הוא ורק הוא זכה עד עכשיו בכל הפרסים, מי המשוגע שיהמר נגדו? בשנה כה עמוסה ואיכותית, מותחן הריגול ניצב כמועמד פשרה פחות מעורר מחלוקת מ"כוננות עם שחר", יותר רציני מ"אופטימיות היא שם המשחק"; פחות מאתגר מ"לינקולן", יותר קונבנציונלי מ"ג'אנגו" ללא מעצורים; פחות מופשט מ"חיי פיי", יותר אמריקאי מ"אהבה". לאור הצלחתו הקופתית הניכרת, גם על הקהל הבחירה בו תהיה מקובלת.
לסיכום, נראה כי פסלון האוסקר לסרט הטוב ביותר מובטח בכיסו של "ארגו". עם זאת, מובן כי בקטגוריית הבימוי הכל עוד פתוח הרי אפלק אפילו לא מועמד בה. הנטייה הטבעית תהיה לומר כי בהיעדרו, סטיבן שפילברג הוא המועמד המוביל לזכות על "לינקולן", שיהיה מעין מנחת ניחומים לפייבוריט הגדול לשעבר. בדיוק כפי שקרה ב-1998, עת "להציל את טוראי ריאן" שלו הפסיד את הפרס הגדול ל"שייקספיר מאוהב", והסתפק בעיטור המשני יותר.
אבל בעצם, למה להיות כל כך בטוחים בזה? אם "לינקולן" אכן מספיק פופולרי בשביל שנחשיב אותו ככמספר 2 המובהק של "ארגו", איך זה שכמעט לא זכה עד כה בפרסים חשובים? לכן, גם אם ניקח בחשבון את הקשרים של שפילברג ואת ההתרגשות משובו לקדמת הבמה, נראה שהתחרות על אוסקר הבימוי עדיין שקולה.
אז מי מבין ארבעת המועמדים האחרים בה יכול להתחיל לפנטז על נאום ניצחון? במקרה של בן צייטלין ("חיות הדרום הפראי"), אפשר להאמין כי הוא עדיין צעיר ואאוט-סיידר מדי מכדי לחולל הפתעה כזו. אולם, שלושת האחרים הם קולנוענים מוערכים ואהודים, שגם ביימו השנה סרטים אהובים, ולכן הם בהחלט יכולים לפתח תקוות. מדובר בדיוויד או.ראסל ("אופטימיות היא שם המשחק"), אנג לי ("חיי פיי") ומיכאל הנקה ("אהבה"). איש לא יתעצב אם שפילברג בכל זאת יעלה לבמה, אבל איש לא יצטער אם אחד משלושת המופלאים הללו יעשה זאת במקומו.
בשבוע הבא
ביום ראשון הקרוב יתקיים הטקס הגדול האחרון לפני האוסקר זה של פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע, הידוע כבאפטא.
זה מן הסתם אירוע חשוב ומכובד כשלעצמו. נוסף לכך, לפעמי
ם אפשר למצוא בו רמזים למה שצפוי להתחולל אצל הגוף האמריקאי המקביל. לכן, יהיה מעניין לגלות מה יכריעו הבריטים בקטגוריות שעדיין נחשבות פתוחות באוסקר. הבימוי פחות רלוונטי, מפני שהם דווקא כן העניקו מועמדות לאפלק והוא גם ככל הנראה יזכה, אבל פרס השחקנית מעניין ועוד איך.
כמו בזו האמריקאית, גם במקרה של האקדמיה הבריטית התחרות האמיתית כאן היא בין שלוש מועמדות ג'ניפר לורנס ("אופטימיות"), ג'סיקה צ'סטיין ("כוננות") ועמנואל ריבה, הכוכבת של "אהבה", שהיתה יכולה להיות הסבתא של שתיהן. רבים סבורים כי הצרפתייה תנצל את הזירה האירופאית כדי להפתיע את שתי האמריקאיות, ואז תיצור מומנטום ותדהר כל הדרך אל האוסקר. סיפור דומה קרה ב-2008, עת מריון קוטיאר הצרפתייה גם כן הדהימה וזכתה בפרס הבאפטא על "אדית פיאף", ואז המשיכה בתנופה וקיבלה גם את האוסקר.
אך אם לורנס, המאמי הרשמית של אמריקה כרגע, תכבוש גם את הבריטים, זה כבר סימן ודאי שדבר לא יעצור אותה בדרך לאוסקר. באשר לצ'סטיין, אני סבור שמלכתחילה אין לה סיכוי לזכות, לא כאן ולא שם "כוננות" יותר מדי שנוי במחלוקת מכדי שמישהו יעז להעניק לו השנה פרס מרכזי.
לינק השבוע
את זה ש"ארגו" פייבוריט מובהק בקטגוריית הסרט ודניאל דיי-לואיס בקטגוריית השחקן הראשי כבר כולם יודעים, אבל יש כמה זוכים די בטוחים גם במשבצות משניות יותר. למשל, "Paperman", מבית התוצר של דיסני, שאמור לקטוף בקלות את הפרס לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר.
אולי גם כדי לבסס את סיכויי הזכייה שלו, האולפן העלה השבוע לרשת את הסרט, והתוצאה מיד נהנתה מכמות אסטרונומית של צפיות. הקדישו לה גם כן כשש דקות מזמנכם, והבינו מיד למה.
מדד השלפוחית
שמונה מתשעת הסרטים המועמדים לאוסקר כבר הופצו מסחרית בארץ. בסוף השבוע הקרוב יגיע לכאן התשיעי, "עלובי החיים", וגם הוא לא מאכזב את הפירמה בדומה לכל קודמיו חוץ מאחד, גם הצפייה בו מצריכה תשלום על יותר משתי שעות חנייה.
אכן, יוצרי סרטי האוסקר לא עמדו השנה עם היד על הסטופר, כך שהתלונה "למה זה כל כך ארוך?" מושמעת תדירות. בהתאם לזאת, אנו מגישים כאן מדריך למי שחפץ לצפות באחד מן המועמדים או לעשות מרתון של כולם, ותוהה מה שעת החזרה שעליו למסור לבייביסיטר, ומה גודל הקולה שמותר לו לשתות לפני הכניסה לאולם.
"ג'אנגו ללא מעצורים" 165 דקות
"עלובי החיים" 158 דקות
"כוננות עם שחר" 157 דקות
"לינקולן" 150 דקות
"חיי פיי" 127 דקות
"אהבה" 125 דקות
"אופטימיות היא שם המשחק" 122 דקות
"ארגו" 120 דקות
"חיות הדרום הפראי" 93 דקות
לרשימה הזו אפשר להוסיף עוד סרטים המועמדים בקטגוריות אחרות ואורכים יותר משעתיים: "ההוביט" (169 דקות), "המאסטר" (144 דקות), "סקייפול" (143 דקות), "הנוקמים" (143 דקות גם כן), "הטיסה" (138 דקות), "סיפור מלכותי" (137 דקות) ו"אנה קרנינה" (129 דקות). מול כל זה, בעלי השלפוחית הרגיזה יכולים להתנחם באורכם של שני המועמדים הישראלים בגזרת הדוקו הן "חמש מצלמות שבורות" והן "שומרי הסף" מתמשכים רק קצת יותר משעה וחצי.
סרטי האוסקר ארוכים מדי? שתפו אותנו בדעתכם בפייסבוק