פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 55: איך השיר החדש של הסטרוקס?

      הסטרוקס הפגיזו בשיר חדש מהאלבום המתקרב, ווייבז עוד מעט יפנקו באחד משלם, ביפי קליירו מוכיחים שוב שהם להקת רוק ענקית, ומציינים 15 שנה למטאליסט הגדול שיצא מהארון

      הפתיחה הרוקנ'רולית המסחררת של 2013 מחזקת את הטענה שיותר זה פחות. יש כל כך הרבה מוזיקה חדשה שנאבקת על אותה חתיכה מצומצמת וצנועה של תשומת לב, שלא רק שמלאכת הסינון הופכת למאתגרת יותר ויותר, אלא שהמסננת לבטח מפספסת גם דברים שלא ראוי שיתפספסו (לזכותה ייאמר שהיא גם מפספסת לא מעט אשפה שמסיטה מדרך הישר). הנחמה היחידה, אם אפשר לקרוא לה כזאת, היא שגם במקרה הזה, מה שלא יודעים לא כואב. אני מקווה. אז השבוע: זרקור לאלבומים ולשמות שבולטים וזורחים ממש עכשיו ושמותר לנבא שיהיו דומיננטיים (אצלי לפחות) לכל אורך השנה.

      ג'וליאן קזבלנקס מהסטרוקס (GettyImages , Simone Joyner)
      ברוך השב. ג'וליאן קזבלנקס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      The Strokes – One Way Trigger

      נתחיל כמובן עם הסטרוקס, שעקצו פתאום לא רק עם שיר חדש, אלא גם עם הצהרה על אלבום חדש, "Comedown Machine", החמישי שלהם, שייצא ב-26 במרץ. אלו חדשות מעולות, ולמרות שקשה לדעת מה ג'וליאן קזבלנקס ושות' מכינים לנו הפעם, "One Way Trigger" הוא אולי רמז לכך שצפויות הפתעות. קריצה ל"Take on Me" של א-הא, ניסויים קוליים של קזבלנקס, קצת אווירה של אלבום הסולו האחרון שלו, ובסוף – עוד שיר מנצח של הסטרוקס. תורידו חינם כאן.

      Frightened Rabbit – Holy

      יעלה ויבוא אלבום השבוע שלי, כבר אחד המועמדים לתואר אלבום השנה - "Pedestrian Verse" של פרייטנד ראביט. האלבום הרביעי של החמישיה הסקוטית, שבראשה עומד אחד המשוררים המוכשרים של התקופה, סקוט האצ'יסון, הוא יצירה שעולה על גדותיה מחוכמה ואנושיות ויופי צרוף, עצובה ומרוממת נפש באותה נשימה. כשאומרים שמוזיקה יכולה להציל אותך, מתכוונים למוזיקה כזאת, מוזיקה שבונה לך עולם חדש ומגינה עליך בתוכו. היא סוחפת ומשלהבת וגורמת לך לחשוב. קסם מייד אין גלאזגו, שתכף יכשף הרבה מאד אנשים.

      Biffy Clyro – Biblical / Opposite

      עדיין בסקוטלנד, גם בימים שבהם יוצאים אלבומים נפלאים כמו זה של פרייטנד ראביט, אלבום שממכר אותי לא פחות הוא "Opposites", החדש של ביפי קליירו, על כל החסרונות שלו. כזה אני, זונה של המנוני אצטדיונים, וביפי קליירו היא מפלצת אצטדיונים, שיורקת עליך המנון אחרי המנון עד שאתה כבר לא יכול עוד. 11 שנים אחרי שהוציאו את אלבומם הראשון, השלישיה הסקוטית נמצאת בדרכה הבטוחה להיות אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. זה יהיה עוול אם לא, כי יש לה את כל מה שצריך. "Opposites" - אלבום כפול שסוגר 80 דקות - היה יכול להיות אסון אמנותי ומסחרי מפואר, אבל הוא ממש לא: אמנותית הוא לא קורס מיומרנות ולא מנסה להיות הצהרה חשובה (מראש ביפי הם לא הביטלס או פרינס או זפלין, אז גם המוזיקה שלהם לא אמורה לשנות את ההיסטוריה, גם כשהיא באה באלבום כפול), ומסחרית הוא כבר עשה את שלו השבוע באנגליה וכבש את המקום הראשון המצעד המכירות. סיימון ניל והתאומים בן וג'יימס ג'ונסטון שולטים באופן אבסולוטי גם בכלים שלהם וגם ביכולת שלהם לבנות מכל ההשפעות שלהם מוזיקה אפקטיבית עם לב גדול. הם כבדים ומלודיים, קלים על האוזן אבל לא קלישאתיים. נכון ש-80 דקות מהחומר הזה משאירות אותך סחוט רגשית, ושעדיף היה 12 שירים על 22, אבל לא חייבים לרוץ על הכל במכה. נאמר זאת כך: אם הייתי פותח מכון כושר רק לחובבי רוקנ'רול, האלבום הזה היה הכוכב של הפלייליסט. הוא גורם לך או לרצות להיכנס לאוטו ולנסוע ממש רחוק, נגיד עד פסטיבל קואצ'לה, או להרים משקולות. למרבה הצער, שני הדברים האלה לא יקרו בקרוב

      כמו במקרים אחרים של אלבומים כפולים, גם כאן יש קונספט - צד יותר קודר, צד יותר אופטימי - שניהם עם שמות מיותרים של רוק מתקדם ("החול בלב העצמות שלנו" ו"האדמה בקצה האצבעות שלנו"), אבל זה לא ממש משנה. ביפי פיצחו את הנוסחה וב"Opposites" זיקקו אותה לתרופה הומיאופתית. הם להקה בשיאה שמצליחה להיות מסחרית ואמיתית באותה נשימה. העולם מוכן.

      Foals – Late Night

      "Holy Fire", האלבום השלישי של פולז האנגלים, כל כך מפתיע בגרוב שלו, שמאוד קל להיכנע לו. הכוונה בגרוב היא לאו דווקא ביכולות הנענוע (המאוד נוכחות) שלו, אלא ברוח הכללית שמנשבת בין שיריו ומעיפה אותך איתה. פלאד ואלן מולדר הפיקו ביד בטוחה את המיקס הפולזי המוכר של גיטרות ואלקטרוניקה רכה, מחוזקות בקול של יאניס פיליפאקיס, ועזרו ללהקה לקחת צעד קדימה מהאלבומים הקודמים שלה. אלבום פשוט נפלא, והנה שיר מושלם מתוכו.

      Local Natives – Mt. Washington

      המילה "יפהפה" הומצאה בשביל "Hummingbird" , האלבום השני של ההרכב מלוס אנג'לס, והוא ראוי לכל הסופרלטיבים שמורעפים עליו. אתם תשמעו על ואת האלבום הזה לא מעט בתקופה הקרובה. הוא פסקול הרקע מושלם: אלגנטי, מופק נכון על ידי האחים דסנר מהנשיול, רגיש. קצת בון איבר, קצת סיגור רוס, קצת ג'יימס בלייק, מלא ברגעים סוחפים ועצובים. ועדיין, למרות שאני נהנה ממנו בכל פעם שאני מאזין לו, הוא לא מצליח לחלחל לי פנימה. לא יודע אם זה אני או הוא, אבל זה המצב. מניח שנשמור על קשרי ידידות חמים כאלו ואחרים. שני שירים מתוך "Hummingbird" כבר הושמעו כאן, הנה עוד אחד.

      Unknown Mortal Orchestra - So Good at Being in Trouble

      ואם אנחנו באזורי מוזיקת האווירה החמימה, אז גם האלבום השני של UMO, "II", כבר כאן, ולמרות שטרם הספקתי לבלות איתו מספיק, די בשיר הזה מתוכו כדי לוודא שזה יקרה. השלישיה קצת משתעשעת כאן עם מוטאון, וזה עובד לה.

      Dinosaur Pile-Up - Arizona Waiting

      עד לפני כמה ימים לא שמעתי על ההרכב הזה, שמגיע מלידס, אבל שני שירים חדשים הבטיחו שמעכשיו אעקוב מקרוב, במיוחד זה, שמזכיר בקצוות את מייק פאטון ופיית' נו מור המוקדמים. האלבום השני שלהם, Nature Nurture"", ייצא במאי.

      Surfer Blood - Weird Shapes

      עוד קצת הומאז' ניינטיזי, הפעם לאזורים היותר אנגליים שלהן, ודווקא מהכיוון של סרפר בלאד, ההרכב המצוין מפאלם ביץ'. כל הכיף הזה הוא סינגל ראשון מתוך האלבום השני שלהם, "Pythons", שייצא בקיץ.

      Wavves – Demon to Lean On

      בסוף מרץ חוזרים ווייבז עם אלבום חדש, "Afraid Of Heights", שיר אחד כבר שוחרר ממנו, והנה השני, בונבוניירת פופ-גראנג' שקצת מזכירה יותר מדי את גרין דיי, אבל עדיין עובדת.

      Milk Music - I've Got A Wild Feeling

      רוק מלוכלך וראשוני בכוונה תחילה תוצרת מילק מיוזיק, שמגיעים מאולימפיה, וושינגטון, ומנסים לשמור על עצמם "טהורים", עד כמה שלהקה שכן רוצה לעשות את זה בעולם הקר והאכזר יכולה להיות. באפריל יגיע האלבום בעל השם המשעשע "Cruise Your Illusion".

      The Men - Electric

      דה מן הניו יורקים הביאו לנו את אחד מהשירים הכי גדולים של 2012, "Open Your Heart", ובמרץ יוציאו את אלבומם החדש "New Moon". גם השיר המטונף הזה יהיה שם.

      Local H – Another February

      לא ציפיתי ש-Local H יעשו קליפ לאיזשהו שיר מתוך אלבומם המצוין מהשנה שעברה, "Hallelujah, I’m A Bum", אבל הנה זה קורה, ואני אוהב אותו. השיר הזה עומד במרכז אי.פי חדש, שיכלול עוד ארבעה שירים מלבדו, כולל קאברים לראש ולנשיונל.

      פצצה מהעבר

      הבחירה בשיר הזה אינה מחווה לימים הבלתי נשכחים שבהם הוא כיכב בביווס ובאטהד, אלא לציון 15 שנים מאז שרוב הלפורד, הסולן של להקת המטאל האנגלית הוותיקה והמצליחה ג'ודאס פריסט, יצא מהארון בראיון, ונרשם בהיסטוריה בתור הראשון בז'אנר המאד גברי ושוביניסטי הזה שלא פחד ועשה מעשה. מוזר שבגדי העור וחגורות הניטים החביבות עליו דרשו גם הצהרה, אבל זה כבר לא משנה. כבוד.

      קורדרוי, בלוג הרוק של מני אבירם: לכל הטורים

      מה חשבתם על השיר החדש של הסטרוקס? ספרו לנו בפייסבוק