התוכנית "עובדה" הציגה אמש שני סיפורים שלכאורה אין ביניהם שום קשר. בראשון סופר אודות שכן שהתאהב באשת שוטר, בהתחלה חיזר אחריה, בהמשך הטריד אותם, בסיום מצא את מותו אחרי שהשוטר ירה בו. השני עסק בהפגנת הגזענות מצד קומץ אוהדי בית"ר ירושלים כלפי שני שחקני החיזוק המוסלמים שנחתו מצ'צ'ניה. ובכל זאת, יש נקודה מעניינת שמחברת בין שני הסיפורים המשולש הרומנטי של השוטר, אשתו והמאהב מול המשולש הרומנטי של קומץ האוהדים, המועדון והמוסלמים ומסמלת איפשהו תום עידן "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם" הרומנטי, הקולנועי, זה שמפגין ערבות הדדית, לטובת עידן אחר.
בתחילת הסיפור הטרגי על השוטר ניר סומך שירה בשכנו וחבר ילדותו בן טל לאחר שהאחרון התאהב באשתו, חיזר אחריה ואף הטריד את הזוג, שואלת המראיינת את טלי סומך, אשת השוטר, האם ההיתקלות בין שני הגברים שנגמרה במותו של אחד מהם היתה סיטואציה של "או אני או הוא". וטלי עונה "חד משמעית כן". כי מבחינתה, "או אני או הוא" זה "הבא להורגך השכם להורגו" המודרני, כלומר אחד הכללים הברורים והפשוטים ביותר בעולם.
אלא ש"או אני או הוא" זו גם התנייה מאוד ישראלית, מאוד מאצ'ואיסטית, מלאה בטסטוסטרון. זו אמירה מאוד בטוחה בעצמו, אמירה שפוסלת מראש את האחר, בלי קשר למוצאו, דתו, מצבו בחיים. לכל מי שאומר את המשפט הזה התשובה ברורה מעבר לכל ספק: ברור שאני. מראש הוא מוחק את האפשרות שאולי לשני מגיע לחיות ולא למות, לחיות על פי אמונתו, לחיות על פי החיים שהחברה הדמוקרטית, השפויה והטהורה מתירה על פי החוק ועל פי הרגש וההיגיון. או אני או הוא? ברור שאני, אז שיתפוצץ העולם.
בהרבה מאוד מובנים, גם אוהדי בית"ר אלה שהניפו את השלט "בית"ר טהורה לעד" בדיוק ביום השואה הבינלאומי זרקו לאוויר את "או אני או הוא". אבל בינתיים אין לקומץ אקדח טעון ביד, אז המאהב הצ'צ'ני של אשתו, המועדון, עדיין בחיים. ובינתיים, הנהלת בית"ר, רוב אוהדי הקבוצה, התקשורת וחלקו הגדול של הציבור, לא מאפשרת להם לנצח במאבק הזה. בניגוד לסיטואציית "או אני הוא" של סומך וטל, כאן יש גורם שלישי שעומד בגבורה בין הקומץ הגזעני לצ'צ'נים האומללים ולא מאפשר לירייה לפלח את האוויר ולגבות קורבנות מיותרים. עדיין.
האם בית"ר הופכת מסוכנת? ספרו לנו בפייסבוק