ביונסה צריכה להתאחד עם ג'סטין ביבר

בתחילת השבוע חזה העולם במפגן הכוח של ביונסה במחצית הסופרבול. לצידה הופיעו חברותיה ללהקת דסטניז צ'יילד, ועוד לפניהן שרו שם אלישיה קיז וג'ניפר האדסון. במימד החברתי-פוליטי של האירוע – כמעט רק נשים שחורות שרו במשדר הנצפה ביותר של השנה (היו שם גם וואן ריפבליק ומאצ'בוקס 20 שנבלעו בתוך ההמולה) – הסופרבול היה אירוע בהחלט מרגש. אבל ברמה הבידורית והמוזיקלית שלו, הסופרבול היה צפוי ומשעמם.

משמח שאלישיה קיז באה להופעה בארץ. קיז היא זמרת נהדרת. ראיתי הופעה שלה בעבר, היא יודעת את העבודה והיא תתן פה שואו שממש, אבל ממש, מגיע לנו לראות. אבל בסופרבול קיז לא הרשימה. היא תקפה את ההמנון ברכות מעושה שנועדה להזכיר לנו שוב שקיז היא גם זמרת ג'אז בעיני עצמה. לו היתה שרה קיז את ההמנון בלי עיטורים מיוחדים, כשהיא נסמכת על הכישרון הגדול שלה, היא היתה נשמעת טוב יותר (בלי קשר, היא נראתה פגז בשמלה של אזאדין אלייה). הדסון היא טרחנית ידועה, כך שלא היה מצופה ממנה ביצוע שאינו מעייף. הבמה של ההופעה במחצית סופרבול היא מבלבלת, ואולי בישראל קשה להבין את גודל המעמד שהיא מזמנת. ומאז שהחלו ללהק להופעה הזו מבצעים שגילם אינו 70, היא הפכה למדוברת עוד יותר. ביונסה, אחת המבצעות האינטילגנטיות, המקוריות והמודעות שיש, החליטה לכבוש את המעמד הזה בכל הכוח. וזו אינה מטאפורה; כל מה שביונסה עשתה בשבע הדקות שלה זעק "אני מלאת כוח ואתם לא תרמסו אותי עם ההאשמות המטופשות שלכם על שירה בפלייבק".

לא היו ניואנסים בהופעה של ביונסה. היה בה שואו ענקי, אבל היא היתה נטולת הומור. כל כולה, כולל מימיקות הפנים הדרמטיות המשונות של ביונסה במהלך ההופעה, נועדה כדי שנכיר במעמדה הרם והבלתי נתפס של ביונסה האחת והיחידה. התנהגות ה"אני מלכה" מעל במה זו אפיינה גם את מדונה בשנה שעברה והיא לגמרי לגיטימית, אבל חייבת להיות בה קריצה. אחרת, זה נהיה מופע של ליידי גאגא. מדונה השכילה וקרצה ושילבה בהופעה שלה אמנים שגם אם נחשבים לנחותים, כמו LMFAO, נועדו לבדר ולשמח את הקהל ולא לפאר את האגו שלה. ביונסה הביאה איתה את הגירלז מדסטניז, במהלך שנועד לעשות שני דברים: הראשון הוא לחזק את הופעתה בלהיטים שכולנו מתגעגעים אליהם, השני הוא לקדם את האוסף החדש של דסטניז צ'יילד שיוצא בימים אלו. שתי הסיבות לגיטימיות, אבל אף אחת מהן לא מבדרת במיוחד. ביונסה נותרה מלכה, אבל זו היתה הופעה חלשה שלה.

באשר לאוסף החדש, "Love Songs", גם הוא צפוי. אלא שהוא צפוי באופן חיובי. דסטניז צ'יילד הקליטו כמה בלדות אר אנ' בי מצוינות בקריירה שלהן. לחובבי הז'אנר, נאספו פה רגעים יפים. על ההרמוניות המופלאות של השלישיה הזו אין טעם להכביר, ידוע שאינן נופלות מאלו של להקות הבנות הטובות בהיסטוריה. העושר הווקאלי הזה, שהתפספס ברגע האמת בסופרבול, נוכח ומהנה מאוד ב"Love Songs".

ממש כפי שפתחו את 2010 עם אלבום בכורה מדובר ומפורגן, "דלפיק" פותחים את 2013 עם אלבום שני. אלא שהפעם שומרים המבקרים את הפירגון לשמות חדשים והבאזז שהיה סביב דלפיק שכח. עם או בלי הפירגון והבאזז, "Collections" האלבום החדש שלהם, הוא אלבום שנעים לפתוח איתו את השנה. נכון שאין בו בשורה גדולה או רגעים מסחררים שהיו שם, לפרקים, בסיבוב הקודם של הלהקה.

ההתחלה שלו חזקה יותר, עם שירים קוהרנטים וקליטים, כמו הסינגל "Baiya" ו"Freedom Found". בהמשכו דלפיק נמוגים לתוך קומפורט זון של אינדי לא מזיק, עם טיפה אלקטרוניקה והדהודי אייטיז. מוזיקה טובה, אבל כזו שלא מצליחה לייצר אמירה מוזיקלית מגובשת או מרשימה. גם אם באלבום הנוכחי דלפיק קצת איבדו את המומנטום שלהם, "Collections" הוא עדיין אלבום חמוד וכיפי. לא אלבום לשמוע כל היום בלופ אבל בהחלט כזה ששווה לשים בשאפל של האייטיונז, להיתקל בשירים ממנו מדי פעם, ולהיות מופתעים לטובה.

נוהגים לצחוק על ג'סטין ביבר שהוא לסבית, אבל האמת היא שג'סטין ביבר הוא בכלל זמרת אר אנ' בי. הוא היה יכול להשתלב בקלות כצלע הרביעית של דסטניז צ'יילד. הוא זכר קנדי, כך שאין סיכוי שזה יקרה, אבל האלבום האקוסטי החדש שלו, שכולו גרסה אקוסטית ארוכה ל"Believe", אלבומו האחרון, הוא אלבום סילסולי אר אנ' בי רגיש שיעשה לכל בנות חטיבת הביניים נעים בלילות שבהן הן משייטות בפייסבוק של החתיך של השכבה. ביבר הוא זמר מוכשר אבל השירים שלו, שהם שטוחים גם בגרסאות המצעדים שלהם, נשמעים משעממים עוד יותר כשמפשיטים אותם מההפקה המאסיבית.

אולי כשהוא יתבגר, ביבר יצליח לעשות מעשה טיילור סוויפט ולתעל את הכישרון שלו, שבאמת שאין לזלזל בו, ליצירה מעניינת יותר. בינתיים, האלבום האקוסטי שלו הוא אופציה מנצחת כמתנת פסח לאחיינים.

מה חשבתם על ההופעה של ביונסה בסופרבול? ספרו לנו בפייסבוק