מתמודדי העונה השנייה של "דה וויס" נדרשו בתוכנית ששודרה אמש ללכת אל הקצה שלהם. זו משימה מעט מופשטת, אבל כמעט כל המשתתפים הצעירים בתוכנית נקטו פחות או יותר באותה הגישה כלפיה: שני הרוקרים (רוני ומישה) ביצעו שירים מזרחיים; זמר מזרחי אחד (סהר) ביצע קלאסיקה של אשכנזים, הזמרים שרגילים לשיר שקט ניסו להרקיד, ואלה שרגילים לשיר בקטן השתדלו לפתוח. לכאורה, אתגר הגון - להוכיח שאתה מסוגל להצטיין ווקאלית גם כשאתה מחוץ לאיזור הנוחות שלך. אבל הנה ניסוי מחשבתי קטן: קחו כמה מהמבצעים המקוריים של השירים שהושרו אתמול בתוכנית, ונסו לדמיין אותם "מחוץ לאזור הנוחות" שלהם: שלום חנוך מסלסל? זוהר ארגוב שם אייליינר? אביתר בנאי צועק לקהל "כפיים"? לא ממש מסתדר בתודעה, ולא במקרה.
הדבר שהכי מייחד את "דה וויס" בנוף הריאליטי העולמי הוא העובדה שזו תוכנית שנולדה עם אליבי מוכן. בניגוד לרוב תוכניות הריאליטי, שחוטפות ריקושטים על פגיעה במיעוט/ערך/כלל אתי כזה או אחר ורק אז טורחות להמציא לעצמן כתבי הגנה מפותלים, הצדקנות במקרה של "דה וויס" מובנית לתוך הפורמט: מיום שעלתה לראשונה בניכר, "דה וויס" היא תוכנית ריאליטי אותנטית על פי הגדרתה שלה, כיוון שבניגוד למתחרות, היא שופטת את המוזיקה עצמה, את קולם של המתמודדים באופן הטהור ביותר, ולא את המראה החיצוני שלהם, סגנון ההופעה שלהם או כל הקשקושים התפלים של תרבות ההמונים. זה נשמע כמו תירוץ נחמד, אבל אז עוצרים לחשוב על זה ומגלים שכל הקשקושים התפלים האלה של תרבות ההמונים הם הדברים שהפכו את הפופ של 60 השנים האחרונות למעניין. הקול, ככלות הכל, הוא אלמנט זניח בתרבות הפופ, כשחשוב ממנו בהרבה האתוס, מכלול התכונות והמאפיינים שהפרסונה מביאה איתה ובעניין הזה ביונסה לא שונה מג'וני רוטן. היכולת שלהם להביא את הדבר האחד שהם יודעים להביא חשובה בהרבה מהווירטואוזיות והגיוון שלהם כזמרים.
מובן ש"דה וויס" לא באמת מתעסקת רק בקולות: מיד אחרי השלב הראשוני של הבליינד אודישן, נושא השואו והפרפורמנס כן מקבל חלק מרכזי בתוכנית. אלא שהפורמט של תחרויות זמרה באשר הן אכן מושך באופן טבעי תשומת לב עצומה למנעד היכולות של הזמר, לווירטואוזיות והגיוון שלו וליכולת לעשות הכל מהכל. התוצאה היא שגם הקהל, באופן טבעי, מתכייל עם צורת השיפוט הזאת ומתחיל להעריך רוקר על היכולת שלו לסלסל. אבל האם באמת איכפת לנו אם מישה למד לסלסל? האם היכולת של עתליה פירס לשיר בשפה שלא יושבת לה על הלשון תכריע את דעתנו עליה? ואפילו שהביצוע של יעל שושנה כהן המודחת באמת היה די מזעזע, וגם הפרסונה שלה מאוד לא קלה לחיבוב איך זה שדווקא אותה, שהתעקשה לא להתפתח ולגוון, אנחנו זוכרים כאחת הדמויות הכי בולטות בעונה?
הדברים הנכתבים כאן אינם בגדר חידוש גדול. כש"כוכב נולד" עלתה לראשונה, עולם המוזיקה הישראלית הגיב בהיסטריה פאבלובית לצעדה של הטלוויזיה המסחרית אל תוך עולם המוזיקה אנשים טענו אז שתוכנית שהופכת מוזיקה לתחרות הולכת לפגוע אנושות באותנטיות של היצירה המקומית; עשור אחר כך, באופן טבעי, ההיסטריה נרגעה והמוזיקה הישראלית לא באמת נהרסה רק "כוכב נולד" כבר קצת ננטשת. אבל שווה להיזכר מדי פעם איזה ערכים מוזיקליים, שהיום נראים לנו שקופים כמעט, הנחילו לנו התוכניות האלה, לא כיוון שזהו שורש כל רע, אלא פשוט כי צורת המחשבה הזאת מתחילה להישחק ולהימאס, אפילו במונחים של טלוויזיה מסחרית: אחרי כמעט 15 שנה שריאליטי הכשרונות הטלוויזיוני מכתיב את הדרך שבה אנחנו צורכים מוזיקה ("פופ איידול" הבריטית עלתה ב-2001), הנסיונות המאולצים לבחון את גבולות הווירטואוזיות של כל זמר פשוט מרגישים כמו שטיק עייף ולא מספיק חשוב. "דה וויס" היא עדיין בידור מצוין, אבל סולם הערכים שלה זקן למדי. אם לא תשכיל לרענן אותו בקרוב, הקהל לא יחכה 10 שנים עד שיתחיל לנטוש אותה.
מה חשבתם על "דה וויס" אתמול? דברו על זה בפייסבוק