כל מי שכתב אי פעם, בין אם תסריט, סיפור קצר, סאגת פנטזיה אפית או קובץ מתכונים, נתקע בשלב כלשהו במחסום כתיבה. אתה רוצה לכתוב, אתה חייב לכתוב, אבל לא מצליח. זה לא עובד. ובעולמנו הפוסט-מודרני, אחת המחשבות הראשונות שעוברות במוחו של כל כותב כזה היא: אז אולי אכתוב על איך שאני לא יכול לכתוב?
העצה המקובלת והנבונה מאוד במקרים כאלה היא: שלא תעזו. אל תתפתו. לא. צאו לטיול, שתו משהו, עשו קורס צניחה, סעו לספארי. קחו השראה מאי-שם, ורק אל תכתבו לעולם סיפור או תסריט על איש שיושב מול דף נייר ריק ואין לו מה לכתוב, כי זה לא מעניין אף אחד בעולם. אלא אם כן אתם צ'רלי קאופמן. כשלצ'רלי קאופמן היה מחסום כתיבה, הוא כתב על זה את "אדפטיישן", אחד הסרטים המבריקים ביותר שנעשו אי פעם על כתיבה ויצירה בכלל. ועכשיו מגיע מרטין מקדונה, ועושה פחות או יותר את אותו הדבר, רק עם יותר אקדחים. רק שמקדונה הוא לא צ'רלי קאופמן. בעיה?
מקדונה הוא מחזאי אירי, שהוציא לפני חמש שנים את סרטו הראשון כבמאי ותסריטאי: "ברוז'". הסרט הכתיר אותו מיד כאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע. ואז כך על פי "שבעה פסיכופטים", לפחות, לא על פי היסטוריה רשמית כלשהי הוא נתקע. גיבור "שבעה פסיכופטים" הוא תסריטאי אירי בשם מרטין (קולין פארל), שמנסה לכתוב את סרטו הבא, אבל תקוע. מעניין על מי הוא מבוסס. נראה כאילו מרטין עשה כאן מעשה קאופמן, וניסה לכתוב את מחסום הכתיבה שלו לתוך הסרט.
מרטין לא סתם יושב ובוהה בדף נייר ימים שלמים: יש לו רעיונות, רק שאין להם סדר, שיטה או כיוון. יש לו שם מצוין לתסריט: "שבעה פסיכופטים". יש לו סצינת פתיחה מעולה, של דיאלוג עם סוף מפתיע בין שני רוצחים שכירים, שמוכיח שגם כשכולם מנסים להיות קוונטין טרנטינו ולעשות דיאלוגים שנונים על תרבות הפופ בין אנשים שעומדים לרצוח מישהו, צריך מישהו עם כשרון אמיתי כדי לעשות את זה טוב. יש לו עוד כמה רעיונות לפסיכופטים, אבל הם לא מתקשרים לעלילה או זה לזה. יש לו גם חבר (סאם רוקוול) שחוטף כלבים לפרנסתו, בעזרת שותף מבוגר (כריסטופר ווקן). אחרי שהם חוטפים בטעות את כלבו האהוב של גנגסטר חסר לב (וודי הארלסון), הכלבנים החוטפים שעומדים בפני סוף אלים ועצוב נאלצים לברוח כדי לנסות לכתוב לעצמם סוף טוב יותר. בשלב זה חייו של מרטין כבר נראים יותר כמו תסריט לסרט פשע מאשר כמו חייו של תסריטאי, וזה בדיוק מה שהם: התסריט שנכתב לאורך הסרט הוא התסריט של הסרט שבו אתם צופים. ויותר מזה, נראה שכל הדמויות מודעות לעניין, וזה לא מאוד מטריד אותן.
זה, כמובן, מוזר, מבולגן ולא ממוקד, ונראה כאילו מקדונה לא היה בטוח מה הוא רוצה לעשות ובמקום זה החליט לירות לכל הכיוונים (מטאפורית). אבל קשה להתעצבן על תסריטאי שבתוך הסרט עצמו מתוודה שהתסריט שלו מוזר, מבולגן ולא ממוקד, ומכיוון שאין לו משהו אחר לעשות, יורה לכל הכיוונים (פשוטו כמשמעו). אין הרבה דברי ביקורת על הסרט שאפשר לומר שהסרט לא כבר אומר על עצמו. יש בו כמה סצינות מצוינות ורעיונות מבריקים, שתפורים זה לזה באופן גס (בסצינות שבהן מרטין אומר משהו כמו: אויש, הסצינה הזאת תפורה ממש באופן גס), ויש בו דמויות מצוינות מגולמות על ידי מיטב הפסיכופטים של הוליווד וודי הארלסון וסאם רוקוול הרי רק מחכים שמישהו ייתן להם להתפרע. אז נכון, זה לא באמת אומר שום דבר עמוק מדי על תהליך הכתיבה, או לצורך העניין, על פסיכופטים. אבל זה כיף. (וגם אלים מאוד; עוד סרט שלא כדאי לצפות בו אם כמות הדם שאתם מוכנים לספוג בסרט אחד מוגבלת).
אם "שבעה פסיכופטים" הוא באמת הדרך של מרטין מקדונה להתמודד עם מחסום כתיבה, אין מה להתלונן. יש יוצרים שהיו יושבים בחדר ומתייסרים במשך עשר שנים עד שיצליחו להנפיק את יצירת המופת הבאה שלהם. מקדונה, במקום זה, העביר את הזמן ביצירת סרט על הדרך. אז לא, זה לא מפוקס ומלוטש כמו "ברוז'" ולא מקורי ומבריק כמו "אדפטיישן", אבל זה מאוד משעשע, כיפי ושווה צפייה. הרבה, הרבה יותר טוב מדף נייר ריק.
נותנים צ'אנס ל"שבעה פסיכופטים"? ספרו לנו בפייסבוק