זו אינה תקופה טובה להיות בה גיבור אקשן. ארנולד שוורצנגר חזר ברעש גדול לקולנוע אחרי הפסקה של עשר שנים, וכל שמונה האנשים שראו את "עומד אחרון" בקולנוע בארץ אמנם נהנו למדי, אבל הסרט התפוגג מהמסכים כמעט מיד. מעט לאחר מכן, גם סילבסטר סטאלון התגלגל לקולנוע עם "כדור בראש", וגם הפעם נראה שלאף אחד לא אכפת. הקהל, שפעם היה נוהר לקולנוע רק למשמע שמם של כוכבי האקשן, עכשיו נראה כאילו הוא עושה טובה אם הוא בכלל מכיר בקיומם.
ואז מגיע ברוס וויליס. "מת לחיות ביום טוב", הסרט החמישי בסדרה בכיכובו של וויליס, מגיע אלינו השבוע ומרגישים את הבאזז. "מת לחיות" הוא אולי לא "האביר האפל", ולא ישבור שיאי קופה, אבל יש מספיק אנשים ששם הסרט ככל שהוא טיפשי, הוא סיבה מספיקה עבורם לצאת לקולנוע. אפשר לבנות על כך שהסרט יישאר בקולנוע גם בשבוע הבא מה שאי אפשר לומר על הסרט של סטאלון. ו"מת לחיות" הוא לא הסרט היחיד של ברוס וויליס השנה: למעשה הוא מככב השנה בלא פחות מארבעה סרטים שעשויים להקפיץ את הדופק של חובבי האקשן. במרץ הוא מצטרף כשחקן חיזוק לכוח המחץ ב"ג'י. איי. ג'ו: סוגרים חשבון"; באוגוסט הוא חוזר בסרט ההמשך ללהיט המפתיע "RED", ובאוקטובר הוא לוקח חלק גם בסרט ההמשך ל"עיר החטאים". הספק לא רע בכלל בשביל גבר בן 58, ששיא הקריירה שלו היה במילניום הקודם, ומאז הוספד שוב ושוב.
אז למה ארנולד לא, סליי לא, וברוס כן? יותר מזה: איך זה שאותו גבר מקריח ומקשיש משתולל בקולנוע באין מפריע, ועדיין לא קם לו יורש? הרבה אנשים ניסו להיות השוורצנגר של המאה ה-21, האיש ששמו הוא מילה נרדפת לסרטי אקשן וכולם כשלו. אפילו שרירנים עכשוויים יותר, כמו וין דיזל ודוויין ג'ונסון, מצטופפים בתוך המהיר-ועצבניים שלהם, ומדי פעם עושים קומדיות. ומבין כולם, דווקא ברוס, עם הבעה אדישה, בלי שרירים ובלי קול בס, ממשיך לצחוק בדרך לקולנוע. או לפחות, אם לא לצחוק, אז לחייך טיפ-טיפה בזווית הפה ולצמצם את העיניים.
פעם זה לא היה כך. שנות השמונים היו עידן האלילים בקולנוע. שוורצנגר וסטאלון שלטו, ואליהם הצטרפו אנשים כמו דולף לונדגרן, ז'אן קלוד ואן דאם וסטיבן סיגל - כולם אנשים בעלי יכולת פיזית מוכחת, בין אם באמנויות לחימה או פשוט במראה של הר אדם. ואז, ב-1988, הגיע "מת לחיות" - עם ברוס וויליס, שעד אז היה ידוע ככוכב סדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה". "מת לחיות" היה סרט אקשן משובח שהיה חריג לתקופתו: הגיבור, ג'ון מקליין, זה שמתמודד לבדו מול בניין שלם מלא טרוריסטים, לא היה על-אדם. הוא לא היה שרירן ואפילו לא יודע קראטה. הוא היה איש אחד, נורמלי, עם תושייה ושנינות. הוא בכלל לא רצה להיות שם. כשדקרו אותו, הוא דימם. כשהוא נאלץ ללכת על זכוכיות זה כאב. צופה הקולנוע הממוצע דומה הרבה יותר לג'ון מקליין מאשר לקונאן הברברי או רמבו, והרבה יותר קל לנו לשים את עצמנו במקומו.
"מת לחיות" והמשכיו הפכו את ברוס וויליס לסמל של גיבור האקשן שהוא אנטי-גיבור: אדם פשוט, לא רובוט מהחלל. ולאורך שנות התשעים והאלפיים, האנטי-גיבורים האנשים הפשוטים והגיקים, ירשו את מקומם של הגיבורים הגדולים מהחיים. מאט דיימון בסדרת בורן, פיטר פארקר כשהוא מחוץ לחליפת ספיידרמן, אפילו קיאנו ריבס רגע לפני שהוא ממריא לשמים אלה לא אנשים שאם הייתם רואים אותם ברחוב הייתם חושבים שהם מסוגלים להביס בידיהם החשופות חדר מלא ברעים.
לאורך התקופה הזאת, וויליס הפך למזוהה כל כך עם אקשן, שהוא בעצם עבר תהליך הפוך: הוא הפך לבלתי שביר (כשמו של הסרט שבו כיכב ב-2001). אם ב"מת לחיות" הראשון היה אפשר להזדהות איתו משום שהוא היה אדם רגיל ופגיע, עד ל"מת לחיות 4" הוא כבר ריסק מכוניות לתוך הליקופטרים והציל את העולם בלי להזיז אף שריר בצד הימני של הפרצוף. עצם המראה של פרצופו האדיש כבר מספיק כדי לגרום לכל נבל מטורף שמכבד את עצמו לברוח. ובכל זאת, הוא לא נראה כמו בריון, ועדיין לא למד קראטה. כלי הנשק שלו הם קוליות, שנינות, ובמקרים קיצוניים, סינוור אויביו באמצעות השתקפות השמש בקרחת. האנטי-שוורצנגר של שנות השמונים הפך לדבר הכי דומה לשוורצנגר של שנות ה-2010.
למען ההגינות צריך להוסיף שסיבה חשובה נוספת לכך שברוס וויליס נשאר כל כך דומיננטי היא שהוא מסרב להתרחק. נדמה שוויליס לא אומר לא לשום דבר; הוא מופיע במספר עצום של סרטים, ונראה שאינו בוחל בשום דבר סרטים קטנים, גדולים, טובים ורעים, מכל ז'אנר. יש לו ברזומה קומדיות, דרמות וסרטי אימה, סרטי איכות וג'אנק מסחרי. בשנה שעברה הוא השתתף כגירסה המבוגרת של ג'וזף גורדון לויט ב"לופר" המבריק, והתארח ב"ממלכת אור הירח" המקסים, אבל גם בסרט האקשן הזניח לחלוטין "חטיפה לאור יום", ובמשהו שנקרא "לשחק באש" שבמרבית העולם אפילו לא הגיע לבתי הקולנוע אלא ישר לדי-וי-די. בפילמוגרפיה שלו, לצד הלהיטים, יש גם לא מעט סרטי "מה?" "איזה?" ו"היה סרט כזה?". נראה שוויליס פשוט שמח לעבוד, ולא משנה במה.
ברבים מהסרטים האלה נראה שהוא לא מאוד מתאמץ. אם ראיתם מספר סרטים של ברוס וויליס בשנים האחרונות, כבר לא לגמרי ברור האם מה שיש לו על הפנים כל הזמן זו קוליות אדישה, או שפשוט אחז בו שיתוק. ועדיין, קשה מאוד שלא לחבב את ברוס וויליס. את האוסקר שלו הוא כבר לא יקבל, ונראה שהוא השלים עם העובדה הזאת אבל הוא עובד בקצב מטורף, ונראה שהוא נהנה מהעבודה. בעיקר כשהעבודה שלו היא לפוצץ דברים ואמירת "ייפי קא-יי, מאדרפאקר". סיפוק בעבודה זה חשוב.
מחכים לברוס וויליס ב"מת לחיות ביום טוב"? ספרו לנו בפייסבוק