פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יורם קניוק (שוב) נפרד מהחיים בספר "בא בימים"

      גיבורו של "בא בימים" מפחד מהחיים אבל לא מהמוות, ומוכן להיפרד. ברומן של יורם קניוק, המתחשבן עם הזהות הישראלית והיהודית, אפשר לראות סוג של השלמה ופרידה מהחיים

      יורם קניוק חושב שהגיע הזמן לסכם. למעשה, תמונת השער וכותרת הרומן החדש שלו מחייבים גם אותנו לסבור כך, הלא אין קונוטציה כל קרובה לתחנה האחרונה מצירוף המלים "בא בימים". וכשגיבור הספר הוא אמן המצייר מתים, כבר ברור לחלוטין – קניוק, אחד מגדולי היוצרים בתולדות מדינת ישראל מביט לאחור ורושם נקודות ציון שלו ושל המדינה שאותה ליווה מאז תקומתה ובמרבית ימי חייו. הוא כבר מוכן לארוז, את המוות הוא הרי כבר חווה פעם אחת.

      כמו במרבית ספריו, קניוק מדבר בשני קולות: של הישראלי ושל הגוי, של המציאות ושל הבדיה, של העלילה ושל נספחיה, של ההוא ושל האני. לא קשה להבין שאת הגיבור שלו, אורלוב, ביסס על דמותו שלו. המורשת של אורלוב בעייתית – כבן לאב נאצי ולאם יהודיה שהתאסלמה, הוא ויתר מראש על האפשרות לנצח. לכן, התמסר אל קרבתם של המתים, אלה שלכאורה כבר לא יכולים להזיק לו. "אני מצייר מתים מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים", הוא אומר, "אספנים מתים עדיפים על אספנים חיים. מבקרי אמנות מתים עדיפים על מבקרים חיים. את הציורים המעטים יראו איש אחד או שניים בביתם וזר לא יכירם". אלא שכשאורלוב מתוודע לאלמנתו הטרייה של איש עסקים עשיר מהרצליה פיתוח שהלך לעולמו זה עתה, הוא מבין לפתע שגם המתים עדיין יכולים להציק.

      אורלוב הוא איש כנוע שמפחד מהחיים אולם כלל אינו חושש מהמוות. והרי זהו ממש קניוק עצמו, שכבר שנים מנסה להגיד לעולם הזה שלום ללא הצלחה. אורלוב מסביר לבנו היחיד מדוע הוא מקיף את עצמו במוות (עמוד 83): "באיזו רשות אני חי, עמרי. לולא אתה ועכשיו גם אישה שציירתי אתמול את בעלה המת הייתי מזמן מת. בשביל מה לי לחיות?". הרפרנס למחבר, צייר בעצמו שמתמודד בשנים האחרונות עם מחלת הסרטן והיה שמח ללכת לעולמו, ברור. קניוק שוזר עוד עשרות פיסות אוטוביוגרפיה (מישהו אמר, שוב, תיכון חד"ש?), שהמעניינת שבהן היא הרצון ליצור זהות חוץ-דתית. לא בכדי הוא, שנאבק על זכותו להירשם כחסר דת וניצח בבית המשפט, בחר להלביש את גיבורו בגנים בלתי אפשריים שמורכבים מיהודים, מוסלמים ונאצים, צירוף בלתי אפשרי לכל אדם שחי בישראל. הערבוב הזה בין השואה לתקומה, לקונפליקט הדו-לאומי ולדת הוא בעצם הליבה של הקיום פה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      המוסרי הוא ארעי. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      המעניין הוא שאת עמדותיו קניוק בחר לחזק דווקא דרך שני גיבורי המשנה בסיפור, האלמנה מגדה והבן עמרי. מגדה מסייעת לו להציג את אנשי הדת בישראל כאינטרסנטים מקצועיים, בעיקר של כסף (עמוד 43): "בעלי, שאף פעם לא היה הבנתי אותו באמת והיה חף מכל דתיות ולא צם ביום כיפור ואכל חזיר ושנא רבנים ואמר שהם הרגו את היהדות, בצוואה שנתן לי לקרוא עוד לפני מותו דרש דווקא לוויה יהודית כשרה. השגתי לו מקום טוב בבית הקברות בהרצליה ואמרו שאם יש לי כסף הם יכולים לקבור אותו בארון, אבל הוא רצה לוויה כמו כל יהודי. העורבים יבואו לקראת הצהריים לקבל את הטרף, הם אורבים לעשירים כי הם רוצים תרומות לחברה קדישא. עוד מעט יבואו וירקדו ויצעקו צדקה תציל ממוות ויחכו לכסף, אבל ממני הם יקבלו א פייג". עמרי מסייע לאורלוב להבין את ייחודו (עמוד 78): "מוסר הוא ארעי, משתנה. מה שהיה מוסרי בימי התנ"ך אינו מוסרי בעינינו היום. מוסר הוא עניין של עדר, אחרי רבים להטות, ואילו אתה היית תמיד של עצמך. לבד, חי במה שנכון לך".

      זהו ספר קניוקי טיפוסי, עם כל המוטיבים שכבר הכרנו. קשה לראות ב"בא בימים" את אחד הטובים שבספריו, אולם לא יהיה זה סיכון להכריז שקניוק כלל לא התכוון להפוך אותו ליצירה בלתי נשכחת. זהו סוג של מכתב פרידה מהאנושות, מהיצירות הקודמות שלו ומהמדינה שאיתה הוא מנהל דרך כתביו יחסי אהבה-שנאה כבר יותר מיובל. אלא שבאותה נשימה לא ניתן להתעלם מהשלמות ומהסגנון הייחודי של קניוק, שזורמים ממקלדתו כבדרך אגב, כמו שיוט בקרוז קונטרול של נהג מירוצים מנוסה בכביש מהיר בגרמניה.

      אלא שבראייה הזו של קניוק לספר הנוכחי, אולי האחרון שיכתוב בחייו, טמונה גם מגבלה רצינית. מכיוון שלא ניתן להסתכל על "בא בימים" כרומן בפני עצמו, מי שלא קרא את ספריו הקודמים יוכל, אולי, להעריך את כשרונו אך סביר שיפספס לא מעט ממסריו. מהסיבה הזו, קשה להמליץ על הספר לכל אחד. הוא טוב במידה, אך נוקב במידה מועטה יותר. קניוק סיפק פשוט את הפיסה שמשלימה את הפאזל.

      יורם קניוק / בא בימים, הוצאת ידיעות ספרים, 102 עמודים

      מה אתם חושבים על "בא בימים"? ספרו לנו בפייסבוק