פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ברלין 2013: כמה פנינים בים של שעמום

      המהדורה הנוכחית של פסטיבל ברלין תיזכר כחלשה, אבל בכל זאת היו בה סרטים מענגים שהכל היה שווה בשבילם - מהחדש של סטיבן סודרברג ועד הסרט על הסכסוך שבטח לא יגיע לארץ

      היום (שישי) יתחיל סוף השבוע השני והאחרון של פסטיבל ברלין. מחר יתקיים טקס חלוקת הפרסים שלו, והפייבוריטים הם הקראוד-פליזר הצ'יליאני "גלוריה", ומנגד סרטים קשים הרבה יותר, ובראשם "Harmony Lessons" הקזחי או "קמי קלודל" הצרפתי. כך או כך, יזכה מי שיזכה, ההסכמה הכללית בקרב הנוכחים באירוע היא שרמתו השנה היתה בינונית מינוס, אולי אפילו חלשה מאוד. רבים מן המתחרים שעוררו ציפיות איכזבו, ואולי חמור מכך, לא צצו להן יותר מדי תגליות קולנועיות מסעירות או כישרונות חדשים.

      גם סקנדלים פוליטיים, רכילויות זוהרות או כל אייטם מעניין אחר בקושי היו בנמצא. במילים אחרות – היה כאן די משעמם, ורוב ההתרחשויות התגלו כסתמיות לגמרי. בכל זאת, פה ושם נתקלנו בסרטים שכן שווה לכתוב עליהם הביתה, ובדרך כלל בשל סיבות אמנותית. הנה הם.

      before midnight (יח"צ)
      האם בפרק הבא הוא יחנוק אותה בכרית? מתוך "לפני חצות" (צילומים: יח"צ)

      Before Midnight

      הפרק השלישי בטרילוגיה שהתחילה ב"לפני הזריחה" והמשיכה ב"לפני השקיעה", הגיע לברלין כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות מפסטיבל סאנדנס. ההתלהבות הזו חזרה על עצמה גם בגרמניה, והקהל התמוגג כמעט מכל משפט ומשפט בחילופי הדברים האינסופיים בין הגיבורים שמגלמים איתן הוק וז'ולי דלפי, ובסופו של דבר מחא להם כפיים בעוצמה.

      כזכור, שני הגיבורים נפגשו במקרה בפרק הראשון לרומן של לילה אחד, ואז דרכיהם הצטלבו מחדש לאחר שנים בפרק השני. הפעם, מתגלה כי הם כבר הפכו לזוג+תאומות ונהנים מקשר ממושך יציב, אבל זה כמובן לא אומר שאין להם על מה לדבר. להפך, משבר גיל הארבעים מזמן להם שלל נושאי שיחה, ושני השחקנים, כרגיל בעזרת התסריט והבימוי של ריצ'רד לינקלייטר, מנהלים אותה בצורה שמרחפת מעליה הילה של רומנטיקה גדולה מהחיים, ובכל זאת גם יש בה יומיומיות מדויקת ואמינה עד כאב.

      לפני הקרנת העיתונאים הראשונה בפסטיבל היו עוד כאלה שהביעו חשש כי הסרט יתגלה כ"מטריקס רבולושנס של הרומנטיקה" ויחריב את המורשת של הסדרה כולה, אבל זה לא קרה, ובמובן מסוים "לפני חצות" אינו רק הפרק הכי בוגר בה, אלא אולי גם הכי טוב. למרבה השמחה כבר רכשו אותו להפצה בישראל, ואפשר רק לקוות שבהמשך לכך יגיע למסכים בהקדם.

      תענוג היה לראות את הסרט ותענוג היה לשמוע על רכישתו להפצה בישראל, אך מענג מכל היה לצפות בדלפי ובהוק במסיבת העיתונאים. הכימיה בין השניים חזקה במציאות לא פחות מאשר במסך הגדול. מוזר לחשוב שהם לא מנהלים רומן גם בחיים, ובעצם מפתיע לגלות שהם לא אחים שהופרדו בלידתם, כי כך זה נראה.

      כפי שאפשר היה לצפות, אחת השאלות שהוצגה לשניהם במסיבת העיתונאים היתה – "מה לגבי פרק רביעי בסדרה? האם זה משהו שאתם פוסלים על הסף? האם חשבתם על כך?". בתגובה לכך חשבתי לעצמי, חצי בצחוק, שאם יהיה פרק כזה, הוא בטח כבר ייראה כמו "אהבה" של הנקה, ואז ענתה דלפי בדיוק אותה תשובה. ככל הנראה, זו בדיחה מובנת מאליה.

      הטריילר של Side Effects

      Side Effects

      סרט מדובר נוסף היה "Side Effects", שכן לא רק שהוא מגיע מבית היוצר של סטיבן סודרברג, אורח קבוע בפסטיבל שכבר הציג בו יצירות בסדר הגודל של "טראפיק" ו"הגרמני הטוב", אלא שלפי הצהרתו של הבמאי, מדובר בעבודה הקולנועית האחרונה פרי עטו לפני שהוא לוקח פסק זמן ארוך ואולי תמידי.

      איש בפסטיבל או בעולם כולו לא מאמין לסודרברג, אבל אם הוא באמת פורש בזאת – אז לכל הפחות זה קורה בסטייל. "Side Effects" הוא סרט מענג, שמביא לידי ביטוי פעם נוספת את המיומנות המוחלטת בה משתמש היוצר בכל אמצעי המבע הקולנועיים, ובעיקר את הנכונות שלו לנסות ולהעז גם כשהוא פועל בתעשייה המסחרית. בהתאם לכך, הוא עושה משהו שנדיר לראות בתוצר הוליוודי, ומחליף בין הגיבורים, נקודות המבט והז'אנרים בסוף המערכה הראשונה. וכך, מה שמתחיל כדרמה על צעירה הנדרשת לפצוח בטיפול תרופתי, מתפתח למשהו אחר לגמרי.

      אסור לחשוף יתר על המידה איך בדיוק זה קורה, ואפשר רק לומר שהדבר נעשה באופן מותח, חכם ואלגנטי. הדקות האחרונות אמנם מעט מרושלות, ועדיין זוהי תוספת מוצלחת לקאנון של סודרברג, המחדדת גם את העיסוק הקבוע שלו בשני הדברים שמניעים את העולם מבחינתו: כסף וסקס. בהקשר זה, לשמחת הצופים, כולל הסרט סצינת משגל לוהטת באופן חריג בקנה מידה הוליוודי בכיכובה של רוני מארה, שלאחר הופעותיה ב"הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון" מציגה כאן את תפקידה הטוב עד כה ומבססת את מעמדה כאחת מן הצעירות הלוהטות בהוליווד. בשנים הקרובות, המסלול שלה כבר צריך להסתיים באוסקר.

      נוסף למארה, גם ג'וד לאו מצוין בתפקיד היצ'קוקיאני, ובאופן כללי "Side Effects" התגלה כאחד מן הסרטים הטובים בתחרות, ומועמד אפשרי לפרס הבימוי בה. גם הוא נרכש להפצה בישראל, ובוודאי אפשר יהיה לראות אותו בארץ בחודשים הקרובים.

      אינשאללה: הטריילר

      אינשאללה

      כבר ביום ראשון אפשר היה לסמן וי על הקרנות הבכורה של שני הסרטים הישראלים הארוכים שנבחרו לפסטיבל, "רוק בקסבה" ו"הנוער", אך מי שמחפש נקודות מקומיות בכל זאת יכול היה למצוא אותן בהמשך הדרך. זאת, בין השאר, הודות לסרט הקוויבקי "אינשאללה", שעוסק באחד הנושאים החביבים על הקהילה הבינלאומית – הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

      לאור ניסיון העבר במקרים מסוג זה, אפשר היה לשמוע בקרב הישראלים הנמצאים בפסטיבל תהיות עד כמה "אינשאללה" יהיה פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי. אך למען האמת, הוא לא זה ולא זה, וזה ממש לא העניין בו: הסרט עוסק למעשה ברופאה קנדית המגיעה להתנדב בשטחים, מובא לחלוטין מנקודת מבטה ומתאר כיצד כוונותיה הטובות מובילות אותה לגיהנום. הסכסוך, כמו גם נופי הארץ, הוא לא יותר מרקע, ובמרכז עומד דיוקן פסיכולוגי של צעירה ההולכת ומסתבכת במשהו שגדול פי כמה על מידותיה ומערער אותה מבחינה רגשית ומוסרית.

      אמנם, אלה מבית שמאי יוכלו למצוא בתסריט של "אינשאללה" שלל פרטים לא אמינים, שלא לדבר על קלישאות. עם זאת, מדובר בסך הכל בסרט חזק ויפה. הבמאית משכילה לעקוב אחר הדמות הראשית באופן שמרגיש עמוק, מלא חיים ומלא אמת, ואוולין ברושו, השחקנית הקנדית היפהפייה שמגלמת את הגיבורה, מעצבת אותה באופן מדויק, מעורר הזדהות וסוחף. בצדה בולטת גם הישראלית סיוון לוי, שמגלמת את חברתה המקומית, ובכך מוסיפה תפקיד מנצח נוסף לרקורד העכשווי המרשים שלה – כזכור, היא זכה בפרס השחקנית בפסטיבל חיפה האחרון על הופעתה ב"שש מערכות", וקודם לכן כיכבה בלהיט האינדי "ג'ו ובל".

      בדומה לסרטים בינלאומיים רבים שנגעו בסכסוך, סביר להניח כי דינו של "אינשאללה" ייחרץ כאן עוד לפני שמישהו יטרח לראותו, והוא ייגנז ובמקרה הטוב יוקרן רק באחד הפסטיבלים. חבל, ההפסד כולו שלנו במקרה זה.

      יוצרי " Prince Avalanche" מדברים עליו בפסטיבל סאנדנס

      Prince Avalanche

      ובחזרה לקולנוע האמריקאי: דיוויד גורדון גרין היה חביב על יודעי דבר בתחילת העשור הקודם, ויצא לו שם כבמאי מוערך של סרטים עצמאיים וקטנים באמת. לפני כמה שנים הפתיע את מוקיריו והחל לביים בלב התעשייה ההוליוודית – כך הוציא תחת ידיו את הקומדיה שוברת הקופות "פיינאפל אקספרס" ואת הכישלונות הקופתיים "הוד מעלתה" ו"מבוגר אחראי". עתה, שב היוצר למקורותיו, והגיש לברלינאים קומדיה קאמרית קטנטנה, המציגה סימפוניה לשני נגנים בלבד – פול ראד ואמיל הירש החמודים להפליא.

      אלה מגלמים שני פועלים שנדרשים לעבוד יחדיו בכביש ארוך ושומם אי שם בטקסס, ומעבירים את הזמן בשיחות על הדבר שבנים תמיד מדברים עליו – בנות. התוצאה מלאה תובנות לא מבריקות במיוחד בסדר הגודל של "אל תשכב עם מישהי יותר משלוש פעמים ברציפות באותו ערב כי אז תפתח כלפיה רגשות". עם זאת, הבימוי מצליח להיצמד היטב לדמויות וליצור אינטימיות, ויחד עם תצוגות המשחק הסימפטיות, משכיל הסרט לשמור על עניין ולעורר חיוך פה ושם. לא גדול, לא מזיק.

      Closed Curtain

      מרבית יוצרי הסרטים בפסטיבל הגיעו לברלין כדי לכבד את הקרנותיהם בנוכחותם. ג'אפר פנהי האיראני, ש"Closed Curtain" פרי עטו נבחר להשתתף בתחרות הרשמית, לא יכול היה לעשות זאת, שכן הרשויות המקומיות אוסרות עליו לצאת מן המדינה. במקומו, אפשר היה למצוא כמה מפגינים שעמדו מחוץ לאולם ההקרנה המפואר, והרימו שלטים "ג'אפר פנהי היה צריך להיות כאן!", אימרה שכל הסובבים אותם הסכימו עמה כמובן.

      למרבה הצער, ההתרחשות הזו היתה הדבר המעניין ביותר בזמן ההקרנה. בניגוד ל"This is Not a Film", עבודתו הקודמת והמהוללת, סרט זה התגלה כמיש-מש משמים ולא קוהרנטי, ואין זה פלא כי התקבל בשריקות בוז. רגעי החסד היחידים בו שייכים לכלב שמפציע בדקותיו הראשונות, וכובש את המסך בצורה שמבטיחה לו את תואר ההולך על ארבע המוצלח של הפסטיבל.

      קטע מ"Frances Ha"

      Frances Ha

      הימים האחרונים והקשים בפסטיבל ברלין גילו שוב כי לפעמים שווה לצלוח תריסר סרטים בלתי נסבלים כדי לפגוש אחד נפלא באמת. לפלא הזה קוראים "Frances Ha", והוא שיתוף הפעולה של התסריטאי-במאי נוח באומבך, מי שעמד בעבר מאחורי שכיות חמדה בסדר הגודל של "חיים בן השורות", ובת זוגתו הטרייה יחסית, הכוכבת גרטה גרוויג, שהפכה בשנים האחרונות לנסיכה של עולם האינדי האמריקאי. כאן היא מגלמת את התפקיד הראשי – רקדנית ניו יורקית שבשמה נקראת הקומדיה הזו.

      בעבודותיו הקודמות הוכיח הבמאי כי הוא אשף בכל הקשור לעיצוב דמויות של אאוטסיידרים, ואילו השחקנית הפגינה כישרון רב בגילומן של כאלה. לכן השילוב ביניהם מתבקש, ואולי רק טבעי כי הוא עילאי. גם הודות לצילום בשחור-לבן, התוצאה נראית כמו קלאסיקה של הגל החדש הצרפתי שמצולמת בניו יורק של ימינו. בהתאם למקצועה של גיבורו, הוא נע בקצב של בלט, וגורם לקהל לחוש שהוא מרחף באוויר, מדי פעם נוחת לתוך קרם ברולה קולנועי מתוק ומלא חום, ואז שב לעופף מחדש.

      "Frances Ha" משוחרר לחלוטין, ובכל זאת יש לו עמוד שדרה; הוא מלנכולי, אך נטול רחמים עצמיים; מקסים, אך לא מתחנן. היוצרים שלו לא מנסים לנפנף בדגל של שגרירי הדור, ובכל זאת הם משכילים לבטא את רוח הימים בצורה משכנעת ומרגשת. התסריט שכתב באומבך ועבודת הבימוי שלו נראים כאילו יצאו תחת רגליהם וידיהם של רקדן סטפס מקצועי ושל כוריאוגרף מלא השראה, הבחירות המוזיקליות שלו בפסקול מפתיעות ומבריקות, ומעל הכל עומדת תצוגת המשחק של גרוויג, שגורמת לשלומיאליות, בדידות וקלולסיות להיראות כמו התכונות החינניות והמוצדקות בעולם.

      זוהי דמות שאנו רוצים לחבק, וזהו סרט שהיינו רוצים למרוח אותך על הכריך שאנחנו אוכלים לארוחת בוקר, שהטעם שלו ושל כל מה שהוא מייצג יישאר איתנו. ספק גדול אם יירכש להפצה בישראל, ולא ברור מתי יוקרן בה ובאיזו מסגרת. אני רוצה לראות אותו שוב ושוב. לא היה בפסטיבל ברלין משהו כמוהו.