עברו לא פחות מ-18 שנה מאז שהפציע לאוויר העולם "הכוכב הכחול", האבא של כל סרטי הפרינג' העצמאיים-אלטרנטיביים-דלי תקציב של היום, והפך ללהיט אנדרגראונד מטורף בהקרנות חצות סינמטקיות, שנמשכו לאורך לא פחות משבע שנים. הקולנוען הצעיר דאז גור בנטביץ' רקח שם הזיית סמים משוחררת, מקורית, פילוסופית ושונה מכל מה שהיה לקולנוע הישראלי להציע עד אז. חמש שנים אחר כך, בנטביץ' חזר עם "משהו טוטאלי", מעין קומדיה רומנטית מאורגנת וקונבנציונלית יותר, שחרף תקציבה הדל יחסית הצליחה לפרוש את עלילתה בין ישראל, הולנד והודו. בשני הסרטים ההם התגלה בנטביץ' כיוצר בעל טביעת אצבע תוכנית וסגנונית מובהקת, שיודע ליצור עולמות קולנועיים הנגזרים באופן ישיר מתוך נפשו היוצרת, ובאופן חריג בקולנוע הישראלי של אותה תקופה פונה לקהל צעיר ומבין עניין.
באופן מאכזב, אחרי "משהו טוטאלי" בשנת 2000, אולי בגלל חוויית ההפקה הקשה והטראומטית של הסרט ההוא, בנטביץ' מיאן לעשות עוד סרט באורך מלא. הוא עשה אמנם סרטים קצרים מוערכים כמו "פרילנד" ו"עובר ושב", ואפילו ביים פרקים לסדרות טלוויזיה כמו "מסכים" ו"טייק אוויי" ואת המיני-סדרה "בסימן ונוס", אבל מהקולנוע הצליח להתחמק. על כן, חזרתו של בנטביץ' למסכים הגדולים עם הסרט החדש "לרדת מהעץ" היא קודם כל קאמבק מרגש של יוצר מופלא, שמעריציו מפעם לא יכולים להרשות לעצמם לפספס. אולי הוא יצליח לכבוש כמה לבבות חדשים בסבב הזה, היות ולמרות פגמים מסוימים, מרגישים שבנטביץ' מגיע ל"לרדת מהעץ" בכושר מלא וחדות הבעתית, עם או בלי קשר לשני התקפי הלב שעבר ולגמילה מסמים קלים ואלכוהול שבאה בעקבות זאת.
במרכזו של הסרט עומדת דמותו של ניצ (גל תורן), גבר שמסרב להתבגר ובורח כמו מאש מאחריות ומחוייבות. בשל פגם אישיותי זה, ניצ נטש לפני שנה את בת זוגו האהובה קסם (שרה אדלר), אך כעת הוא רוצה לקבל אותה בחזרה. השאיפה לאיחוד עם אהובתו מובילה את ניצ להשתלבות כמעט מקרית במאבק ציבורי נגד הקמת חניון מתחת לביתה של קסם, המתנהל על-ידי חבורה של פעילים חברתיים מעט תמהוניים, ולהתנגשות עם בעל הון מפוקפק (דורון צברי בליהוק מבריק) וכוחות משטרה.
מדהים עד כמה הסרט הזה, שצילומיו החלו כחודשיים אחרי תחילת המחאה החברתית ב-2011, ספוג ברוחה של המחאה, אך גם כולל בתוכו את הנבואה על כשלונה היחסי. ניצ הוא בדיוק החומר שממנו קורצו חלק גדול מהמוחים: מצד אחד הוא נהנתן עירוני עצל, שרוצה שיעזבו אותו בשקט. מצד שני, כאשר כוחות הקפיטליזם פולשים לחלקת האלוהים הקטנה שלו ועושים בה שמות, גם בו מתעורר חוש צדק חברתי, אף אם בסופו של דבר בעירבון מוגבל ולזמן קצר. קצת חבל שכמו המחאה החברתית, גם בנטביץ' נופל למלכודת הידועה של המערכה האחרונה ולא באמת יודע איך לסיים את מה שהתחיל. התוצאה היא סיום פושר, שאינו מביא את הצופים לקתרזיס, ומוציא אותם מאולם הקולנוע מעט מאוכזבים, גם אם הדרך לשם בהחלט הייתה מלהיבה, מרגשת ומשעשעת.
לא פחות מדהים הוא האופן שבו למרות התקציב הגדול של הסרט, השורה המפוארת של הגופים המממנים (סרטי יונייטד קינג, קרן רבינוביץ', ערוץ 10), הסט הגרנדיוזי שהוקם במיוחד עבור הצילומים והמהוקצעות הרבה שמאפיינת את הצילום והעיצוב "לרדת מהעץ" מרגיש כהמשך טבעי לחלוטין לפילמוגרפיה של גור בנטביץ', והרוח הספק עצלה ספק מגניבה ששורה עליו היא בדיוק אותה הרוח ששרתה על אחיו הגדולים "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". אמנם בנטביץ' ינסה לשכנע אתכם שהוא התבגר ואולי גם התברגן, אבל בתכל'ס לא מרגישים את זה כל כך בסרט. החל מכותרות הפתיחה היצירתיות, דרך הנושאים, הדמויות, הקצב, אופן הדיבור ועוד כהנה וכהנה, "לרדת מהעץ" מדבר בנטביצ'ית שוטפת. יש לעולם של בנטביץ' יש טעם וריח, יש לו צבע ואפילו פונט משלו, וברגע שזוהר דינר מפציע על המסך, הפעם עם שער מלבין ופנים חרושות קמטים, מבינים שבנטביץ' מחזיר אותנו בדיוק לאותו עולם, שנחשף בפנינו לפני קרוב לעשרים שנה ב"הכוכב הכחול".
השאלה הבוערת לגבי "לרדת מהעץ" היא האם החליפה היוקרתית והמכובדת שהוא עטה על עצמו, בזכות הגופים התומכים שעלו על העגלה, היא החליפה הכי מתאימה לבנטביץ'. למרות הניצוצות שמסביב, בבסיס "לרדת מהעץ" הוא עוד פנטזיית סטלנים זרוקה ועצמאית ברוחה, שתדבר בעיקר לאותו קהל סטלנים זרוק שנהר לסרטים הקודמים. קשה לראות את הסרט הזה זורח בתוך העממיות הממוסחרת של הסינמה סיטי או בקרב הבורגנים הספקנים של קולנוע לב. התחושה היא שמדובר בחומר של הקרנות חצות, של בארים אפלוליים או לחילופין הקרנות תחת כיפת השמיים בחוף ים בלילות קיץ לחים. מה שבטוח, מדובר בחוויה קולנועית כיפית ומרעננת, שכדאי לעבור, בכל לוקיישן שהוא.
מה חשבתם על "לרדת מהעץ"? ספרו לנו בפייסבוק