או. פי. ואנתוני, שני מגישי רדיו ששידרו בתחילת שנות ה-2000 תוכנית אחר צהריים ברדיו של בוסטון, סגדו לסדרת הכלא האלימה "אוז". היה להם משפט קבוע: "מאז שאני רואה את 'אוז' אני אזרח טוב יותר". בפרפראזה למשפט הזה, אם יצא לכם לצפות פעם ב"כלואים בארץ זרה" בנשיונאל ג'יאוגרפיק, בוודאי חשבתם שזה מה שיהפוך אתכם לתיירים טובים יותר. הנה מסתובב לו האהבל האנגלי שהתפתה להעביר בחגורת הבטן קילו וחצי קוק, האירית האומללה שהחבר שלה מאמסטרדם שתל לה מריחואנה בתיק או המטייל האמריקאי שהיה במקום הלא נכון בזמן הנכון בעיירה טורקית נידחת וחווה את "אקספרס של חצות" על בשרו.
לכל הדמויות הללו מכנה משותף אחד הם לא היו חיילים ולא מרגלים שנתפסו, סתם אזרחים שנסגרו בתאים מבודדים, בתנאים מחפירים, לעתים קרובות תוך מסע עינויים. ממש כמו רפרם חדד. חדד, אמן תושב יפו יליד תוניסיה, התפתה ב-2010 לצאת להרפתקה בלוב, אליה יכול היה להיכנס באמצעות דרכונו התוניסאי. הוא קיבל משימה לצלם בתי כנסת וקברים יהודיים. ההתנסות הזו עלתה לו בכמעט חצי שנה של חקירות במרתפים של אנשי קדאפי שעקבו אחריו ועלו על זהותו הישראלית, באלות ברזל שננעצו בעוצמה בכפות רגליו ובמכות חשמל שעוררו בנשמתו את הצורך לפרוח. אלמלא הרצון הטוב והמאמצים של טוני בלייר, מרטין שלאף ו-וולדימיר פוטין, ייתכן שחדד היה מבלה בין סורגי הכלא הטריפוליטאי עד היום, סיכוי טוב גם שלא היה שורד. אבל הוא הצליח לצאת משם והביא לנו את "מדריך רפרם לכלא הלובי", שמתאר את קורות 170 הימים האיומים ביותר של חייו.
דמותו של חדד מעניינת במיוחד לאור הרקע שממנו בא הוא בוהמיין פציפיסט שמסתובב עם שיער ארוך ופרוע, מגיע מדרום תל אביב ורואה רק אמנות מול העיניים. פלסטינאים? צבא? הוא אפילו לא יודע מי הרמטכ"ל. הכי רחוק מהאתוס של השבוי הישראלי הקלאסי, החייל שנפל בידי האויב ולא מספר כלום גם תחת הלחצים הכבדים ביותר. גם חדד עונה ולא סיפר כלום, אבל זה קרה רק משום שלא היה לו מה לספר. עם החבטה הראשונה הוא הבין איזה חיסרון זה לא לדעת כלום. בניגוד לחייל שנופל בשבי, הוא ממש לא ראה תרחיש כזה (עמוד 117): "ופתאום הוא מתחיל להרביץ בכפות הרגליים בחוזקה. אני לא מאמין שזה קורה. זה כמו בסרטים. ואני פה, מקבל מכות. לעזאזל, זה לא יכול להיות. אני לא באמת כאן מקבל מכות". אם נוסיף את חוש ההומור שעליו משתדל חדד לשמור בקריצה שובבית שמתחילה בשם הספר, עוברת דרך הכריכה המבדרת ומסתיימת ב"עם רפרם תלמדו איפה להשיג את השקשוקה הטובה ביותר בטריפולי", הרי שהרומן הזה אינו מדריך שגרתי לנופל בשבי. השאלה היא עד להיכן הוא מחלחל.
ובכן, קשה קצת להגיד שהוא מחלחל. אין ספק, את חוויית הזעזוע וההלם חדד מצליח להעביר, אבל ממש כמו ב"כלואים בארץ זרה", שום דבר אחר לא נצרב בתודעה. ברגע שנגמר הספר, נמחק גם הזיכרון. 100 העמודים הראשונים, המתארים את קורותיו של חדד עד שהוא נלקח לחקירה, מייגעים ואינם תורמים דבר. הגם שכוונותיו של המחבר טובות, אחרי הכל טריפולי ובנגאזי הן מחוזות שלא נודעו לישראלים רבים, תיאורי הטיולים בשוק והאוכל הטריפוליטאי, יחד עם תמונות השחור-לבן חסרות התוחלת, אינם תורמים דבר. כשמתחיל האקשן עם המקלות, העכברים, המזרונים המעופשים והחוקרים הדו פרצופיים שברגע אחד מלטפים וברגע שאחריו לא מרחמים, חוויית הקריאה גואה. כשזה נפסק, וזה נפסק לא מעט פעמים לאורך הספר, נרשמת נפילת מתח.
ובכל זאת, מעבר לעובדה שסיפורי שבי תמיד מעוררים עניין, ברוח הימים הללו הופך הספר להיות רלוונטי מתמיד. פרשת בן זיגייר הבהירה כמה קל להעלים אזרח זר וחדד מחזק את הנקודה (עמוד 165): "בחלק הזה של העולם קורים דברים מטורפים לבני אדם. בני אדם עושים את זה לאנשים אחרים. אפשר לחשוב שמדינות כמו איטליה או גרמניה, אלו שמספקות את המכוניות לכאן, מתחשבות במה שקורה. אבל אני יודע שכולם מכירים את כולם, כולם עובדים על כולם. המקום הזה שלי, באוויר, הוא בין מקום למקום. אף אחד לא יודע עלי, אף אחד לא יודע שאני קיים". לאחר מכן (עמוד 220) חדד גם מסביר מדוע "אקספרס של חצות", אותו סרט מ-1978 על הרפתקה מפחידה בכלא הטורקי, הוא בעצם גן עדן לעומת מה שהוא עצמו עובר: "המחשבה על הסרט הזה, בכל פעם, דווקא הרגיעה אותי. הסרט הזה, שמסמל את כל הפחד של ה'מערבי' מ'המזרחי', הוא כלום לעומת מה שאני עובר. הוא נפגש עם החברה שלו, הוא יכול לטלפן לעורך דין שלו והוא בקושי עובר עינויים. רק שומר טורקי חרמן שמנסה לאנוס אותו".
בסיכומו של דבר, לחדד היו חומרים לא מעטים לייצר ספר שלא יישכח. הוא לא היה צריך להשתמש בבדיה, כי המציאות שלו עלתה על כל דמיון, ובדרך כלל די בכך כדי למלא 300 עמודים. אפשר להגיד שהוא אכן מילא בהצלחה יחסית, אחרי הכל "מדריך רפרם לכלא הלובי" בכל זאת נחשפת שרשרת אירועים שרובנו לא נעבור לעולם, אבל משהו בשטף של הרומן לוקה בחסר. עם זאת, צריך לזכור שבסופו של דבר, החוויה האותנטית היא זו שמצדיקה את העלתה על הכתב ולכן, בדיוק כמו מול שוביו שביקשו לשווא לחלץ ממנו הודאה, גם כלפי הקוראים אין לו ממש על מה להתנצל.
רפרם חדד / מדריך רפרם לכלא הלובי, הוצאת עם עובד, 292 עמודים
הסתקרנתם לקרוא את הספר? ספרו לנו בפייסבוק