הכל מתחיל כשעתניאל עסיס מחפש מקום בו יוכל לגדל עגבניות שרי לסלט של אשתו. מקום בו יוכל להתחבר לאהבתו לארץ ישראל ולאהבתו לאלוהיו. עם הזמן, נמאסת עליו ההליכה היומית לשדותיו החדשים, אז הוא מקים קרוואן ומעביר אליו את משפחתו. מהר מאוד מצטרפות אליו מספר משפחות שרוצות גם הן להרגיש מקרוב את בניין הארץ, וכך, כמו שכותב אסף גברון, "נאחז המאחז מעלה חרמש ג".
בספרו החדש "הגבעה" מנסה אסף גברון לחדור אל תוך מרקם החיים העדין של חיי ההתיישבות הציונית העכשווית, זו המיוצגת על ידי אנשי אדמה ורוח ואידיאולוגיה שמוכנים לכופף את החוקים לטובת אמונותיהם הדתיות, ויש שיאמרו משיחיות. עתניאל עסיס מייצג עבור אסף גברון את "המתנחל הקלאסי", זה שאוחז ביד אחת טוריה וביד השנייה טלפון נייד עם חיוג מהיר לחבר הכנסת המייצג את האינטרסים שלו. אבל לא לבדו הוא שוכן במאחז, כך שהקורא נחשף במהלך הקריאה לשותפיו לדרך- החל ממשפחת גוטליב הצעירה שמנסה את מזלה בדרכה החדשה, דרך החוזר בתשובה שמחפש את אהבת השם בעבודה קשה וכלה בנער הגבעות השתקן, מעין שריף מטעם עצמו הרוכב חמוש על סוסו עטוף במסתורין וברומנטיקה.
לא בכדי נקרא הספר "הגבעה", מאחר והיא הגיבורה האמיתית של הספר. הדמויות הרבות והסיפורים האישיים שלהן מהווים את התפאורה לסיפור האמיתי, סיפורה של הגבעה, והמאחז שנבנה עליה. אין זה אומר שהקורא אינו מקבל הצצה לתוך חייהם של תושבי המאחז ולתוך עולמם הפנימי העשיר, ובפרט אל עברם של שני האחים רוני וגבי קופר- קיבוצניקים לשעבר שהתגלגלו לגבעה בנסיבות שונות ומשונות. אבל סיפורם של האחים ושכניהם הוא רק הרקע, הצבע שמכניס חיים בגבעת הטרשים.
גברון יוצר כאן סאטירה פוליטית המסתתרת בתוך רומן רחב יריעה, אך מדובר בסאטירה לייט, כזו שמנסה להעביר את המציאות הבלתי אפשרית ואת הדינמיקות הבין אישיות המסובכות שהן מנת חלקה של ההתיישבות היהודית, אך עושה זאת כשהיא משתדלת לדלג בין הטיפות ולהימנע מעימות כזה או אחר עם מושא הביקורת שלה. האינטרסים המנוגדים של כל כך הרבה גופים מתנגשים זה בזה ברעש ובצלצולים במהלך ההתרחשויות בספר, אך הסופר נמנע מלנקוט עמדה לכאן או לכאן, ובכך שומר על הניטרליות שלו כצופה מהצד.
אבל זה לא נכון לחלוטין. צדה השמאלי של המפה הפוליטית כמעט ולא מיוצג בספר, למעט גילויים קלים של מרד נעורים מצד בנו של עתניאל ומצדם של מעט המפגינים שמגיעים לגבעה כדי לזעוק כנגד הכיבוש וכנגד הפקעת קרקעותיהם של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך. אפשר לטעון כי אין סיבה שיקבל ייצוג, שהרי הסכסוך הפוליטי אינו נושא הספר. אבל טענה כזו לא יכולה להיות נכונה. לפחות לא במציאות בה מתקיים הסיפור בו אנחנו עוסקים. הרי הסכסוך לא יחדל להתקיים בין השורות, גם אם אינו חלק אינטגרלי במעשיה. יש שיטענו כי העובדה שהשמאל לא מיוצג בספר מאפשרת לסופר להימנע מלהעביר עליו ביקורת ובכך עוזרת לו לנקוט עמדה בלי לעשות זאת בפועל ולהישאר מעין סופר טפלון, שמצליח לא לעצבן את הקוראים גם אם אינם מסכימים עם דעותיו. אך ניתן גם להבין זאת אחרת. ייתכן כי הייצוג חסר, פשוט מכיוון שאינו קיים באזורים כגון אלה המתוארים בספר, ומה שאינו קיים, מדוע שיקבל ביטוי?
גם אם עוזבים את הפוליטיקה בצד, כפי שניסה לעשות הסופר, נשארים עם ספר טוב ומהנה, אולי הטוב והבוגר בין שבעת ספריו של אסף גברון. כתיבתו נעה במנעד רחב הכולל בתוכו את המשעשע והקליל לצד האפל, כאשר הוא מצליח לדחוס לכריכה רכה כמה מן הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בחברה הישראלית. אחת מאיכויותיו המיוחדות של גברון היא הדרך בה הוא משחק עם השפה ומשנה את סגנון הכתיבה שלו בהתאם לסיטואציה, ובכך מצליח לגעת במקומות שונים מבלי ליצור דיסוננס בעיניי הקורא.
גברון מצליח שלא להיכנע לדעות קדומות כאשר הוא בונה את דמויותיו, אך בכל זאת יוצר מעין ארכיטיפ של המפעל ההתנחלותי כולו בתוך זעיר האנפין היושב על גבעה אחת שמצליחה, לרגע או שניים, לעשות כותרות גדולות בעולם כולו בלי שתהיה מודעת בכלל לכך שהיא כזאת.
הגבעה / אסף גברון, הוצאת ספרי עליית הגג, 430 עמודים
פרק ראשון מתוך "הגבעה" של אסף גברון