קורדרוי 56: שנת 2001 חוזרת

כמו במדור הקודם, גם הפעם השיר הפותח מגיע מהסטרוקס, שמחממים מנועים לקראת אלבומם החמישי, "Comedown Machine", שייצא ב-26 במרץ, כשדיווח שמגיע מהמגזין NME רומז שהוא צפוי לגרום למיני-מלחמת-אחים ולחצות מחנות. "All the Time" פחות עושה לי את זה מהשיר הראשון ששוחרר מהאלבום, "One Way Trigger", אבל הוא הרבה יותר סטרוקס קלאסי ממנו, ובקלות יכול היה למצוא את מקומו בשני האלבומים הראשונים של הלהקה, גם טקסטואלית ובעיקר מוזיקלית. האם האלבום יהיה יותר "One Way Trigger" או יותר "All the Time"? נמתין בציפייה דרוכה.

והסטרוקס מרימים ל"Light Up Gold", אלבום הבכורה המשגע של חבורה ניו יורקית אחרת, פרקט קורטס. האלבום הזה מקבל אהבה בכל מקום, ומספר האזנות מסבירות למה: האנרגיות והאווירה מזכירות את אלו שהיו סביב "Is This It" של קזבלנקס ושות' כשיצא, כולל הרגשה של להיות שם כשזה קורה, וזה קורה בגדול. 15 קטעים, 33 דקות, ערבוביה של סגנונות ומחוות, פייבמנט פוגשים את אט דה דרייב אין פוגשים את הפיליז פוגשים את סוניק יות' - מוזיקה חכמה, מודעת לעצמה, עם הומור, אלבום סטלני שיכול היה להיות פסקול מושלם לשיטוטיו של ג'ק קרואק ברחבי אמריקה. אנדרו סאבאג' ואוסטין בראון חולקים במלאכת השירה, ואח של סאבאג' מקס ושון ייטון משלימים רביעייה שכבר שהשאירה צלקת קטנה על דברי הימים של הרוק. חומר ממכר.

עוד אלבום שאני מוצא את עצמי מתמכר אליו יותר מפעם לפעם הוא "Clash the Truth", השני של ביץ' פוסילז, גם הם מניו יורק (ברוקלין). דסטין פייסר מגיע יותר מעולמות הלואו פיי בואכה REM המוקדמים וקצת ניו אורדר, וכמו שביקורת אחת תיארה ממש במדויק: יש לו לב של פאנק-רוק שמפמפם דם למוח אינדי-פופ. פייסר עשה את זה בהצלחה באלבום הבכורה של ההרכב שלו, שיצא ב-2010, ושיכלל את העסק הפעם. גם כאן יש 14 קטעים שנוטלים 35 דקות מדויקות מזמנך, והמגמה מבורכת. ההפקה של בן גרינברג מ-The Men עושה את ההבדל ומרימה את האלבום הזה מעל אלבומים דומים מוזיקלית שיוצאים חדשות לבקרים ולא משאירים חותם.

השם של ההרכב הזה לבדו, "ג'ינס שנתנו בהם שתן" בתרגום ממש ממש חופשי, מספיק כדי לצוד את תשומת הלב, אבל במקרה של הרביעיה מפנסילבניה הוא רק החימום לקראת מה שעומד מאחוריו: ככל הנראה האלבום הכי נותן בראש שתשמעו השנה, אבל כזה שלא מוותר על נגישות (יחסית). "Honeys", הרביעי של פיסד ג'ינס, יוצא בלייבל סאב פופ, וכיאות הוא ספוג באנרגיות של נירוונה המוקדמים, וגם של מאדהאני ובלאק פלאג של הנרי רולינס, ומנצח עליו מאט קורבט, מפלצת של סולן. מדובר בהרעשה כבדה שאינה מיועדת לרכי לב וקיבה, אבל מי שמחפש מוזיקה ללכת מכות לצליליה, ימצא כאן את גן העדן האבוד.

השיר והקליפ המרגשים, וגם החשובים, של השבוע, מגיעים מההרכב האנגלי שמשחרר בקרוב כסינגל את הקטע שלקוח מאלבומו מהשנה שעברה, "Life is Elsewhere". המילים והתמונות, שעוסקות באלימות נגד נשים, מדברות בעד עצמן.

האם סינגל חדש של פריימל סקרים מתוך אלבום ראשון מזה חמש שנים הוא אירוע? על הנייר כן, אבל כשהשיר הוא - אין מילה אחרת - סתמי, קצת פחות. אז אלבום מספר 10 של בובי גילספי ושות', "More Light", ייצא במאי, ונחכה ונראה האם הוא יכלול בשורות יותר גדולות.

השיר החדש של פיניקס, לעומת זאת, הרבה יותר מוצלח, וממשיך את מגמת הדהירה של הצרפתים לעומק המיינסטרים. הוא לקוח מתוך "!Bankrupt", האלבום החמישי שלהם, שייצא באפריל. הקטע הזה, ואפשר להניח שגם חלק מחבריו מהאלבום, יאומץ בקרוב על ידי משרד פרסום ערני.

סיבה למסיבה: שיר חדש של מאד סיזן, הלוא היא הסופרגרופ של ליין סטאלי ז"ל, מייק מקרידי, בארט מרטין וג'ון בייקר סונדרס, שהוציאה ב-1995 את אלבומה היחיד והמעולה, "Above". גם מרק לאנגן תרם מקולו לאלבום ההוא, שגרסה חגיגית שלו תצא באפריל ותכלול, בין השאר, די.וי.די של ההופעה האחרונה של הלהקה ושלושה קטעים שהיו אמורים להיות באלבומה השני של הלהקה, שמעולם לא יצא, שעל כולם לקח פיקוד לאנגן. הנה הראשון, וגם פה לא מדובר בקטע גדול, אבל הנוסטלגיה עושה את שלה. תקשיבו בלינק הזה.

9 וחצי דקות חלומיות לשים על ריפיט. זה הסינגל החדש של קורט וייל, מתוך אלבום בשם כמעט דומה, "Wakin On A Pretty Daze", שייצא באפריל.

אחד השירים הכי מושלמים של אר.אי.אם זוכה לביצוע דומה למקור על ידי סולן הדסמבריסטס קולין מלוי, איש פוסטל סרוויס המתקמבקת בן גיבארד ופיטר באק עצמו. זה קרה באירוע צדקה בפורטלנד בשבוע שעבר.

רגע לפני סיום, המעגל נסגר. או במילים אחרות: 2001 שוב כאן. במקרה, או שלא, את האלבום החדש של הסטרוקס יקדים בשבוע האלבום החדש של עמיתיהם למהפכונת הרוק של תחילת שנות האלפיים, בלאק רבל מוטורסייקל קלאב. מאד אהבתי אותם פעם, אבל במורד הדרך נפרדו דרכינו, והנה מגיע לו אלבום מספר שבע (!), "Specter at the Feast". הסינגל הראשון מתוכו הוא קאבר מצוין לשיר של The Call, הלהקה של מייקל בין, אביו המנוח של סולן BRMC, רוברט לבון בין. יש תקווה.

בדיוק 20 שנה עברו מאז שרדיוהד התחילו בקטן עם אלבום הבכורה שלהם, "Pablo Honey", אלבום שבזמן אמת לא קיבל את מלוא ההערכה שצריך היה לקבל, וששיר אחד בו - "קריפ" כמובן - הכניס אותם לרגע לקטגוריית הוואן היט וונדר. כמובן שמאז הכל השתנה, רדיוהד התפתחה להיות גם אחת מהלהקות הגדולות בעולם וגם אחת המוערכות והחשובות שבהן, אבל הצהרה אחת באלבום ההוא נשארה רלוונטית ואיתנה כסלע: כל אחד יכול לנגן גיטרה. והיום צריך להוסיף: כל אחד יכול לנגן גיטרה, וגם לדאוג שהעולם יידע שהוא יכול. עולם המוזיקה שתום יורק וחבריו נולדו לתוכו הוא כבר לא אותו עולם, ועל מפץ הדמוקרטיזציה הגדול של הרוקנרול אפשר להגיד גם דברים טובים וגם דברים פחות טובים. רדיוהד עצמם, אולי בגלל שבאמת כל אחד יכול לנגן גיטרה, הפכו עם הזמן מלהקת גיטרות למשהו אחר.

לכל הטורים של קורדרוי

מה דעתכם על השיר החדש של הסטרוקס? דברו על זה בפייסבוק