הנה דרך פשוטה ויעילה להפליא לכבוש את לב הקהל: להיות קשישים בריטים. כל דבר שאפשר לומר או לעשות נראה חינני וכובש כשהוא מבוצע על ידי בן/בת גיל הזהב מאצולת שחקני הממלכה המאוחדת. הם יכולים לחייך, לזעוף או ללהג, לזרוק הערות גזעניות או להטריד מינית, וכל עוד יעשו זאת במבטא בריטי ובאינטונציה שמזכירה הזמנה לתה של מנחה, זה יהיה מקסים וכולם יתפעלו מכמה שהם שחקנים גדולים. אפשר לעשות סרט שלם שכולו קשישים בריטיים עושים כל מיני דברים יומיומיים, והוא יהיה להיט שיקבל תארים כמו "שובה לב" ו"אנושי". בעצם עשו כבר. קוראים לו "קוורטט".
עלילת הסרט מתרחשת בבית אבות חמים ונעים שכל שוכניו הם מוזיקאים בדימוס. מדובר בבית אחוזה ענק המוקף בקרקעות מטופחות, עם מדשאות מוריקות וחדרים שהיו יכולים לשמש תפאורה לסרט על בית מלוכה כלשהו. השוכנים בו הם סימפטים כפי שרק קשישים בריטים ועוד מוזיקליים! יכולים להיות סימפטים. השירה לא תמיד מדויקת, אבל האווירה תמיד עליזה, גם בשעת הריבים.
אל המקום מגיעה דיווה מזדקנת (מגי סמית'), שהיתה פעם זמרת אופרה מהוללת. ולא סתם זמרת, אלא חלק מרביעייה שכל שלוש צלעותיה האחרות כבר שוכנות באותו המקום. אחד מהם שומר לה טינה עד היום על מעשה שהיה לפני עשרות שנים. מכיוון שהיא כבר שם, עולה כמובן האפשרות לאחד מחדש את ארבעת המופלאים להופעה באירוע הגאלה השנתי. וזה לא סתם רעיון גורל המוסד כולו עשוי להיות תלוי בכך! רגע, מה? מתברר שבית האבות היוקרתי בטירוף נמצא בקשיים, ואם לא יצליחו לגייס מספיק כספים, הוא עלול להיסגר עד השנה הבאה. טיפה קשה להאמין. היה אפשר לצפות שבין חיי פאר לבין השלכת כל החוסים לרחוב ניתן יהיה למצוא פשרה כלשהי נאמר, סתם הצעה פרועה, למכור 25% מהקרקעות העצומות של המקום. אבל לא, קלישאת "ההופעה למען הצלת הבית" חייבת להתקיים, לכן זה הגאלה או לחדול.
ציניות בצד, כל העסק באמת מאוד סימפטי. זהו הסרט הראשון של דסטין הופמן כבמאי בגיל 75 הוא החליט לפצוח בקריירה חדשה ובתור טירון בתחום, הוא לא לקח על עצמו משימה קשה מדי: כל מה שהיה צריך לעשות זה ללהק את הסרט בשחקנים בריטים ותיקים וטובים ולתת להם לעשות מה שבא להם. בילי קונולי (שהוא, מתברר, תאומו האבוד של ג'ון קליז) הוא הזקן החצוף שמנצל את גילו המתקדם כדי לפלרטט עם כל מה שזז; מגי סמית' משדרת זעף מלכותי, וכמוה גם שותפה לסגל המורים בהוגוורטס, מייקל גמבון. פאולין קולינס היא הסבתא המטושטשת קלות, שלפעמים שוכחת שהיא לא בדיוק בדרך לבת-מצוה. אולי זה המקום לציין שאף אחד מביניהם אינו באמת זמר אופרה; ובכלל, בתור סרט מוזיקלי, "קוורטט" מתחמק באלגנטיות מאילוץ הכוכבים שלו להתמודד עם היכולת המוזיקלית האמיתית שלהם.
התמונה של הזיקנה שהסרט מצייר היא אידילית באופן כמעט מכעיס. הזיקנה אינה יפה, היא מכוערת, ויש להניח שזה כך אפילו בבריטניה. אבל הקשישים שבסרט כולם חינניים וחיוניים, ואמנם אוהבים לדבר הרבה על נעוריהם שחלפו ואיך היום הם כבר לא יכולים לשיר כמו פעם, אבל הם נראים לגמרי בסדר. יש, כאמור, משקעי עבר בין הארבעה, וזכרונות נעימים ופחות נעימים, וכמובן ייקח זמן עד שכל חברי ארבעת המופלאים יסכימו לשתף פעולה. אבל וידויים קורעי לב וטראומות כואבות אין פה; אפילו הקונפליקט העיקרי של הסרט נפתר בתוך כמה שיחות ידידותיות.
אל תנסו להשוות את בית האבות המוזיקלי והעליז הזה לכל "דיור מוגן" אחר שראיתם מקומות מלאים בכיסאות גלגלים, קדרות וריר. אפילו כשהסרט מציג את אחת התופעות האיומות של הזקנה הדמנציה - הוא מציג את זה באופן "חמוד". אוי, היא מתבלבלת לפעמים, איזה מותק. אבל היי, זאת פנטזיה. אנחנו רואים סרטים על גיבורי-על או קומדיות רומנטיות על אהבה ממבט ראשון, אז למה לא לפנטז שאת זקנתנו נוכל לבלות בגן-עדן בריטי? יש מעט מאוד ב"קוורטט" מלבד קשישים סימפטיים עושים ואומרים דברים סימפטיים. כך שבסך הכל, הוא סימפטי. אבל אפילו לא טיפה מעבר לזה.
"להיות שחקן זה עול" - דסטין הופמן מרוצה מתפקידו החדש כבמאי "קוורטט"
מחכים לצפות ב"קוורטט"? ספרו לנו בפייסבוק