פרק ראשון מתוך "עשתונות", ספרו החדש של אופיר טושה גפלה

הגבר מעברו האחר של הדלפק פרץ בבכי.

כבר בביקוריו הקודמים במעבדה זיהה בו אריק חריגו?ת אך לא הצליח לפענחה. בשבע השנים האחרונות שירת אינספור לקוחות. אחדים מהם דימה שהכיר, אחדים טענו שהכירו אותו, אבל מעולם לא טעו שני הצדדים בעת ובעונה אחת. עד לפני חמישה ימים.

הגבר בעל החזות המרשימה צלצל בפעמון שעל הדלפק, ואריק הגיח מאחורי הווילון. ברגע שנפגשו עיניהם פלט הגבר "אה" מופתע ונענה בחיוך רחב שנמרח באחת על פניו של טכנאי המחשבים. לאריק היה ברור שהתגובה האינסטינקטיבית כמוה כאישור הדדי, אך בחלוף חצי דקה, לאחר התבוננות מעמיקה בפני הלקוח, ידע שהתבלבל, הרצין, ושאל במה יוכל לעזור לו. התעשתותו המהירה ה?כתיבה את הלך רוחו של הזר המוכר למראית עין, שהניח כף יד מושלמת על המחשב שהביא ואמר, "זה המחשב של הבן שלי. אני לא מבין כלום בדברים האלה, אבל משהו בו לא בסדר". אריק הנהן וביקש מהלקוח להשאיר שם ומספר טלפון. "אחרי שאבדוק אותו אצור אתך קשר ואגיד לך במה מדובר ומה עלות התיקון." הלקוח נטל את כרטיס הביקור של אריק, שעמד בראש ערימה בקצה הדלפק, לא הרחק מתמונתה של אישה יפה, הפך אותו, שלף עט מכיס חולצתו, כתב את פרטיו והושיט לאריק את הכרטיס. עיניו של אריק רפרפו על הכתוב. הוא לא הכיר שום אלכס מוקד. הלקוח הודה לו ועזב את המעבדה בצעדים זריזים. אריק הביט בגבו המתרחק ותהה מה הסבירות ששני אנשים יחוו טעות משונה כל כך באותו הרגע ממש. כעבור דקה הניח לעניין. הוא לא ייחד מחשבה נוספת לטעות ההדדית עד לביקורו הבא של אלכס, כעבור יומיים.

שוב הוא הגיע בזמן שאריק עבד מאחורי הווילון, שוב צלצל בפעמון הדלפק ושוב לא התאפקו השניים. אריק קרא, "מה שלומך?" בקול נמרץ מדי, ואלכס חייך מאוזן לאוזן, שמח לקראתו כמו היה חבר משכבר הימים. הפעם השתדל אריק לא להתמקד בתווי פניו של הלקוח יפה התואר, וחש אכזבה מהרפלקס התמוה שהקדים אותו. רק בעת שאמר לאלכס שעדיין לא הספיק לבדוק את המחשב הרשה לעצמו לפשפש בגנזכי מוחו ולנסות לאתר פנים דומים שהיו עשויים לעורר בו תגובה עזה כל כך. לשווא. הוא לא הצליח להיזכר בפנים שחלקו ולו דמיון קל שבקלים עם פניו המטרידים של הגבר שעמד מולו. אריק העיף מבט אל תמונתה של האישה היפהפייה בקצה הדלפק והמשיך לדבר על תקלות אפשריות, רק כדי להרוויח זמן.

בינו לבינו נכנע לקלישאה וקבע שאלכס נראה כמו כוכב קולנוע, ולרגע אפילו סבר שזה מקור הטעות. כעת ג?לגל בראשו תמונות של כוכבי קולנוע, ושוב ביטל את הדמיון שלא היה. לא, אלכס לא דמה לשום אדם שהכיר. יופיו היה אחר, נדיר וכמעט חסר תקדים. אריק ידע על מה הוא מדבר, אף שלדעתו אלכס היה יפה ממנו פי כמה, בשל קלות הדעת של שפתיו. אריק קימץ בחיוכים ובדרך כלל קידם את פני העולם בארשת רצינית, לא מפאת היעדר חוש הומור אלא משום שבמרוצת השנים למד שחיוכיהם של אנשים יפים כמוהם כהזמנה להתקרבות מצד טיפוסים לא רצויים. ואילו אלכס חייך כשהגיע למעבדה, חייך כשעזב, ויותר מכול חייך כשדיבר, בין השורות, כבטוח ביכולתו להדוף הזמנות מעייפות של הבריות שיופיו איים לעתים להעבירן על דעתן. אריק היה משוכנע שבפעם הבאה שאלכס יגיע אל המעבדה ינהג בו כפי שנהג בשאר הלקוחות, ולא יקדם את פניו בחדווה המופרזת והסתומה. כעבור יומיים הודיע לאלכס שהמחשב מתוקן. אלכס שאל מתי יוכל לבוא לקחת אותו, "כי הילד מטפס על הקירות ומשגע אותנו", ואריק ענה, "בסביבות שתיים, אם זה נוח לך. אני חוזר מההפסקה ובדרך כלל אין אנשים בשעה הזאת."

לדאבונו התבדה.

בשובו מהפסקת הצהריים חיכו לו שלושה לקוחות ליד הדלת ואף לא אחד מהם לא היה הלקוח שלו ציפה. רק בשעה שטיפל בלקוח השלישי הופיע אלכס, ושוב הצליח להפתיע אותו, כמעט כאילו ביקש לנצל את שעת הכושר והתגנב פנימה בדיוק ברגע שאריק התכופף להרים עט שנפל מהדלפק. אריק נרתע לאחור קלות ופלט "מה שלומך" לבבי, מלו?וה בחיוך לא רצוני, ואלכס השיב, "מצוין," וצחקק למראה הראש שצץ משום מקום. היה נדמה שהלקוח האחר כבר הלך לדרכו, עד שהוא כחכח בגרונו. אריק התנצל ועשה ככל יכולתו להתעלם מאלכס, ששיתף פעולה עמו ונעץ עיניים סקרניות בתמונתה של האישה בקצה הדלפק. שוב נסחף אריק אל מחשבות סרק על סימן השאלה התלוי בינו ובין הלקוח המוזר, ורגע לאחר שהאדם השלישי בחדר עזב החליט שהפעם הסגיר שמחה מפוקפקת למראה אלכס רק משום שכבר הכיר אותו, על סמך הפעמיים הקודמות.
"היא נהדרת," אמר אלכס והצביע על האישה בתמונה, שחייכה כלאחר יד והביטה בצופים בה בהטיית ראש קלה, כאילו נלכדה בעיצומו של הרהור.

"כן," השיב אריק, וחש עוינות מה כלפי הלקוח שהסיג גבול.
"האישה החושבת," הפטיר אלכס, ולאחר שתיקה קצרה הוסיף, "מחייכת כמו תפר."

"מה?" שאל אריק, שעדיין התקשה להאמין שהלקוח ממשיך לדבר על האישה שבתמונה.

"אתה יודע," הסביר אלכס, "חיוך קטנטן, כמעט רמז, תלוי בקצה, כמו תפר פרום, או בעצם, התחלה של פרימה, כאילו אם מישהו יצליח למשוך אותו החוצה, תתגלה הבעה שונה לגמרי מאחורי הפנים הרגועים."

אריק שתק. לתדהמתו, אלכס לא קלט את הרמז. "אני חושב," המשיך, "שרובנו לא משאירים מקום לתפר, כדי שאף אחד לא יוכל לפרום את החוטים שמשאירים את ההבעות שלנו שלמות או משהו כזה." אריק חרק שיניים וניסה להעמיד פני מתעניין. "אני יודע שאלה דברים שלא ממש מדברים עליהם ביום-יום, כי כולם עסוקים מדי, אבל לאחרונה היה לי קצת זמן פנוי והתחלתי לשים לב לעניינים כאלה. אני מתנצל אם העקתי עליך, פשוט עבר המון זמן מאז שראיתי אותה, ו..."

"אתה מכיר אותה?" קטע אריק את דבריו, מופתע.

אלכס חייך. "כן. בכל פעם שאני מסתכל על התמונה שלה אני חוטף צמרמורת."

"למה?"

"אתה יודע, הבטחה גדולה שנגדעה בא?בה, כמו שאומרים."

"על מי אנחנו מדברים?"

"מה זאת אומרת על מי אנחנו מדברים? אינגריד הולסטרום. השחקנית השוודית ההיא, ששיחקה בשני סרטים ומתה בתאונת סקי. טרגדיה אמיתית."

"אתה טועה," תיקן אריק, ולפתע חש רצון עז לסלק את הלקוח מהמעבדה.

"לאאאא," מתח אלכס את ההברה כמו השקיע בה מחשבה יתרה, "אני בטוח שזאת היא. חשבתי ששמת את התמונה פה כמעין מחווה של הערצה או הוקרה למישהי שהלכה לעולמה בטרם עת."

אריק הניד בראשו והסתפק ב"לא" נחרץ. גופו נרעד לנוכח התוכחה הברורה בעיני הלקוח, שלא התיק את מבטו ממנו במאמץ להבין מדוע הוא משקר. כל ניסיונותיו להסיט את עיניו עלו בתוהו, ואימה לפתה אותו כשחלפה בראשו תמונה של יד מניפה פלצור ולוכדת את הבעתו עד יעבור זעם. "לך מפה," רפרפו המילים על שפתיו של אריק בלחש, והוא נאנח בהקלה ברגע שקולו הנמוך של אלכס פילח את הרגע: "אמרת משהו?"

אופיר טושה גפלה / עשתונות, הוצאת כתר

לא יכולים לחכות לספר הפנטזיה החדש של אופיר טושה גפלה? ספרו לנו בפייסבוק