רגע אחרי האוסקר, נשאר עוד עניין אחד למחות עליו, קיפוח שהוא בגדר שערוריה: איך ייתכן ש"חלודה ועצם" לא היה מועמד לפרס האפקטים הויזואלים הטובים ביותר? נכון שזאת דרמה צרפתית, ולא סרט-אסונות הוליוודי, ואין בו מטאורים שמתרסקים על דינוזאורים שנוסעים במכוניות ויורים על ברוס וויליס אבל אין סרט ראוי ממנו לפרס, או לפחות למועמדות. זה לא מה שרואים בסרט שכל כך מרשים, אלא מה שלא רואים בו: בשלב מוקדם בסרט מריון קוטיאר מאבדת את רגליה, ולאורך רוב הסרט כולל קלוז-אפים, כולל סצינות סקס הרגליים שלה מסתיימות בברך. נכון שאפקט דומה כבר נראה ב"פורסט גאמפ", אבל לא בהיקף כזה או באמינות כזאת. או שנעשתה פה עבודת אפקטים מדהימה באמת, או שקוטיאר כרתה לעצמה את הרגליים לקראת התפקיד. ואחר כך החוצפנים האלה נותנים את האוסקר לאן התוואי? מה היא כבר עשתה? כולה הסתפרה.
אם כן, מריון קוטיאר, מינוס רגליים, היא חלק חשוב בסרט הזה, וההתמודדות עם אובדן ה-25% התחתונים בגופה היה יכול להיות מספיק בהחלט בשביל מלודרמה באורך מלא. אבל היא רק חלק מהסיפור: במקביל, הסרט עוקב אחרי גבר (מתיאס שונארטס) שבאמצע החיים נחת עליו פתאום ילד בן חמש; לתוך זה הסרט מוסיף גם קריירת אגרוף פיראטי, וקשיי היום-יום של עלובי החיים המודרנים, ועד סוף הסרט זורק לקלחת עוד כמה כיוונים מפתיעים. העלילה של הסרט נראית כמו שלוש-ארבע מלודרמות הוליוודיות שהתרסקו זו לתוך זו. מצד אחד, זה מבלגן את הסרט, ולפעמים לא ברור לאן הוא מנסה להגיע, מה הנושא המרכזי ומי הגיבור בכלל; מצד שני, ההתנגשות הזאת מונעת מהסרט ליפול לתוך התבניות העלילתיות המוכרות, ולכן לא מאפשרת להשתעמם. אנחנו לא בהכרח יודעים לאן כל זה הולך.
הסרט מבדיל את עצמו מהדרמה ההוליוודית האופיינית גם בצילום ובעריכה: מצלמת כתף רועדת בנוסח עדות סרטי פסטיבלים משתלבת עם שוטים מושקעים ומרהיבים ועריכה אינטנסיבית כמו של סרט אסונות וכאמור, גם שימוש חכם באפקטים. גם חיים אפורים לא חייבים להיראות משעממים. מה שפוגע מעט בסרט היא הנכות של הגיבור הראשי שלו. הכוונה היא לא לקוטיאר, אלא דווקא לשונארטס, שהאינטליגנציה הרגשית שלו מזכירה בבון. לפעמים הוא מתנהל קצת כמו חייזר: נדמה שכל ענייני הרגש האלה, שמעסיקים את בני האנוש, זרים לו לגמרי. הוא סוחב את הבן עגול העיניים שלו ממקום למקום כמו חבילה. סקס אצלו הוא עניין טכני בלבד. נכון, זה בדיוק העניין, וההתמודדות שלו עם הנכות שלו היא הסיפור של הסרט אבל קצת קשה לפתח הרבה אכפתיות בנוגע למה שקורה לו. ההתפתחויות, כשהן מגיעות בסוף, מגיעות באופן מאולץ למדי, בזכות פיתולי עלילה פתאומיים שהם בבחינת מניפולציה רגשית זולה.
הבמאי ז'אק אודיאר ("לבי החסיר פעימה", "נביא") מוכיח את עצמו במהירות כאחד מטובי הבמאים של דרמות: סרטים על בני אדם, בלי גימיקים ובלי שמאלץ, אבל גם בלי פוזה של סרטי פסטיבלים איכותיים שאתם מחויבים להעריך כי זה על אנשים נורא מסכנים. "חלודה ועצם" כנראה לא ייזכר כאחד מסרטיו הטובים ביותר, בגלל העלילה המפוזרת והבעייתית שלו, אבל זאת יצירה משוחקת ומצולמת מצוין, ובהחלט שווה צפייה, כל עוד לוקחים לפני כן הרבה אוויר.
"חלודה ועצם": ראיון עם הבמאי ז'אק אודיאר
רוצים לצפות ב"חלודה ועצם"? ספרו לנו בפייסבוק