תחנות התרבות של רבקה מיכאלי

פסטיבל אישה המסורתי של עיריית חולון ותיאטרון חולון יוצא השנה לדרך בסימן "נשים עד הקצה". הפסטיבל, שיציג עשייה נשית בשלל מופעים, סדנאות, דיונים, הקרנות ומיצבי אמנות, יתקיים החל מ-27 בפברואר ועד 2 במרץ, בהשתתפות יוצרות מהארץ ומהעולם. השנה יתרכז הפסטיבל בבחירות האמנותיות של נשים המגיעות עד קצה גבול היכולת, שהעזו לשנות את חייהן ולפרוץ דרך לבאות אחריהן, כאשר גולת הכותרת שלו תהיה מופע המחווה לרבקה מיכאלי בניצוחה מיכאלה עצמה, שתופיע בליווי חברים בערב שייקרא "אין לה רגע דל". במסגרת הערב המיוחד ייקחו חלק מיטב השחקנים, כולל תיקי דיין, ישראל גוריון, חני נחמיאס, אבי גרייניק, דרור קרן, אולה שור ועוד. מיכאלי עצמה תבצע קטעים חדשים מהמופע שכתב לה אפרים סידון, בלווית תזמורת בניצוחו של רוני וייס.

לקראת ערב המחווה, מיכאלי מספרת לוואלה! תרבות על כמה מתחנות התרבות בחייה, שעיצבו את אישיותה כאמנית במה המלווה אותנו עשרות שנים, מאז שהיתה ילדה קטנה. והיד עוד לגמרי נטויה.

"התחנה הראשונה היא ההיכרות שלי עם אולפן רדיו הילדים ועם במאי התיאטרון אלף ארי וולף, שביים אותנו שם כאילו היה מדובר בתיאטרון לכל דבר. הוא הגיע מגרמניה והיה איש התרבות הגרמנית. הוא עבד איתנו, עם הילדים, באותה מסירות ובאותה אהבה בה עבד עם מבוגרים. זה היה אולפן לתפארת שייצר תסכיתים נפלאים, והיום כבר צריך להסביר מה זה תסכית אז רק נציין שמדובר בתסריט לרדיו. הוא היה בעצם המורה בשיעור הדרמה הראשון שלי. הוא היה קומוניסט, מקום 100 ברשימת המפלגת הקומוניסטית הישראלית דאז. בכל מיני מקומות כתוב שהתחלתי את הקריירה בגיל 14 אבל זה לא נכון - שם הייתי בת 11. הכל היה בזכות אמא שלי, שהיתה מפקדת מחנה גיוס של נשים, וקצינת התרבות שלה היתה אהובה ליאון שעסקה בתיאטרון ונשואה למשה בן אפרים. הוא היה זה שהמליץ עלי לגשת לבחינות לאולפן הילדים. התקבלתי ומיד קיבלתי תפקיד רציני".

"אל העיר תל אביב הגעתי מירושלים, בזכות שירותי הצבאי בגלי צה"ל. הלם תרבותי אמיתי. ישבתי עם שחקנים בכסית, הייתי מן גרופית כזאת. ישבתי עם צילה בינדר עד שנתן אלתרמן היה מגיע ואז הייתי אומרת שלום בהססנות ובורחת. בצבא גם התחלתי ללכת לתיאטרון, ובתל אביב, כחיילת, למדתי במשך שנה משחק אצל פאני לוביץ' שהיתה אחת מהמורות החשובות ביותר למשחק, היא הגיעה ממוסקבה והיתה מורה בבית צבי עד שנותיה האחרונות. בכסית ראיתי את כל האנשים שקראתי ושמעתי עליהם. בתחילה הייתי באה לבדי ופוגשת שם את הבת של חצקל (יחזקאל ויינשטיין, המייסד והבעלים של בית הקפה – נ.ה), שהיתה חברה שלי מהטירונות. כמעט לא הסתובבתי עם מדים בגלי צה"ל, תמיד היו לי ויכוחים בעניין הזה. לבשתי מדים בכל ראשון לחודש, כשהייתי הולכת לקבל את המשכורת שלי. קיבלנו 1.25 לירה ליום כדי שיהיה לנו אוכל, ואכלנו ב'אמנות', מסעדה לחיילים בכיכר דיזנגוף".

"אחרי שהשתתפתי בכמה תכניות חיקויים במקרה ברדיו, ולמרות שהייתי קריינית, נתנו לי צ'אנס והמליצו עלי לפני יוסף מילוא. בשנת 1960, אני עם עוד ארבע בחורות אחרות הקמנו את הרביעייה הגדולה ביותר בעולם, כלומר חמישיית מועדון התיאטרון של חיפה. שם התחלתי ממש להופיע באופן מקצועי עם שירים, טיפה תנועה, ואחרי זה חיים טופול כבר התחיל לדבר איתי על תיאטרון והתחלתי להופיע ערב ערב. תמיד היה לי הוויכוח עם עצמי, רדיו או תיאטרון. הרדיו תמיד ניצח, אם כי עשיתי הצגות בידור וקצת תיאטרון. בשנת 1964 יוסי בנאי הציע לי לעבוד איתו והפכתי להיות בת זוגו לשתי הצגות - 'ילדות קשה' ו'נישואין נוסח גירושין'. המערכונים מתוך ההצגות הללו נשמעים עד היום. נחשבנו לזוג אמנותי למרות שעיקר הפעילות שלנו היתה באותה שנה ולאחר מכן בשנת 1973. יוסי הוא תחנה מרכזית בחיי התרבות שלי, דרכו הכרתי את כל השירה הצרפתית ואת ניסים אלוני".

"זה בעיניי באמת הדבר שעיצב אותי לגמרי כשחקנית. האפשרות לדבר בגוף ראשון, לדייק ולהישמע כאילו אני המצאתי עכשיו את הדברים שיוצאים לי מפה, כאילו בזה הרגע בדיתי את המילים תוך כדי דיבור. לומר את הטקסט באופן הזה, זה משהו שלמדתי בזכותו של מוטי קירשנבאום. אצל מוטי למדתי לא לזייף כשאני אומרת טקסט בגוף ראשון. ב'ניקוי ראש' אף פעם לא ידעתי אם אני המצאתי את הטקסט או שכתבו לי אותו. לזכותי ייאמר שהרבה פעמים אני מבינה מה שאני אומרת. גם כשחקנית וגם כחקיינית, הכישורים שלי השתפרו בתוכנית הזאת. אני חייבת להגיד גם שהתוכנית 'סיבה למסיבה' הפגישה אותי עם מיליון תחנות תרבות אחרות. התכנית הזאת שאבה אליה כמעט כל מה שנעשה אז בארץ בתחום התרבות והאמנות באותו הזמן. שם למדתי למרכז את עצמי, בוודאי בשאלות ובראיונות. אני יכולה לומר ששתי התכניות הללו ליוו את העשייה שלי במשך כל השנים והן היום המצע של ערב המחווה לכבודי. אגב, בתקופת 'ניקוי ראש' למדתי גם פיתוח קול אבל בפייד אאוט - פרשתי מכל קורס שהתחלתי, וזה מה שמוביל אותי לתחנה הבאה".

"הלימודים התרחשו בעצם 3 פעמים. פעם אחת כשסיימתי את התיכון ואת קורסי הנהיגה, בהם ניגשתי רק למבחן המסכם. לאחר מכן למדתי באוניברסיטת חיפה אחרי הצבא ספרות כללית ויחסים בינלאומיים, אבל פרשתי. בשנות השמונים הגעתי שוב לתל אביב ולמדתי שם באוניברסיטה תיאטרון עיוני. פרשתי אחרי שנתיים. אני חושבת שיש לי איזה הפרעת קשב. בעצם זה בטוח. היום, עם המחשב, אני חושבת שהייתי מצליחה לקבל תואר".

"הפגישה עם עמוס גוטמן בלי ספק נתנה לי עוד איזה מסלול של השתתפות בסרטים. הייתי המצחיקנית ועשיתי בעיקר תפקידים של חצאי קריטורות בסרטים, אבל אצל גוטמן ניתנה לי האפשרות לשחק בדרמה. אפילו אני לא ידעתי שאני יכולה לעשות זה. הוא הציע לי את התפקיד ב"חסד מופלא" וחשבתי שהוא טועה, אבל הוא שכנע יפה וקיבלתי את זה בשמחה. מאוד התפעלתי מהגישה שלו ומכל דבר שהוא עשה. האמת שבזכותו, גם תפקידים אחרים שלי הגיעו לקולנוע. הטיימינג שלנו, הקומיקאים, בקומדיות - הוא נכון גם בטרגדיות. פשוט הרבה פעמים לקהל ולמבקרים קשה לקבל אותך ברצינות והם זוכרים לך את המשבצת שבה תייגו אותך. אני מאוד אוהבת להיות עם שחקנים ולעבוד במאים. מה שהכי מעצב אותי בעשור האחרון זה שאני שייכת לתיאטרון. הדבר הזה הוא בשבילי צ'ופר ענקי".

מתכננים ללכת למחווה לרבקה מיכאלי? ספרו לנו בפייסבוק