אין מישהו שהשפיע על הקומדיה הקולנועית האמריקאית העכשווית יותר מג'אד אפאטו. הוא הכתיב את הטון בז'אנר והתווה את המאפיינים הנוכחים של הסוגה: הוולגריזציה של ההומור, האינפנטיליזציה של דמות הגבר, העמדתם של גיקים ולוזרים כגיבורים, הישענות על תרבות פופ משנות השמונים וכיוצא בזה. לכל אלה הוא אחראי אם כבמאי או מפיק של להיטים, למשל "בתול בן 40" שביים ו"קח את זה כמו גבר" שהפיק, ואם כסתם אב רוחני שלהם. כך, למשל, "טד", המהתלה המצליחה ביותר של השנה האחרונה, היא גלגול ישיר של עבודותיו, וזה נכון גם לגבי סדרת סרטי "בדרך לחתונה" וכמעט כל שובר קופות מודרני מסוג זה.
אז אי אפשר לנתק את עולם הקומדיה האמריקאי מן המורשת של אפאטו, אבל מתברר שכן אפשר לנתק אותו מן הז'אנר. בהתאם לכך, בשנים האחרונות הוא מנסה להתפתח, לנטוש את המרחב המוגן שלו ולהוכיח שהוא מסוגל להצטיין גם בעשייה דרמטית. בתחילה זה הצליח לו, לפחות אמנותית: סרטו הלפני אחרון, "אנשים מצחיקים" מ-2009, אמנם נכשל בקופות אמריקה ואף נגנז בישראל, אך התגלה כדרמת אנסמבל רחבת יריעה, כבדת ראש ומעל הכל, משובחת. פתאום נראה היה שכמו וודי אלן לפניו, גם הקומיקאי הזה יוכיח שהוא מבריק פי כמה כליצן עצוב.
לכן, קשה שלא היה לתלות תקוות בעבודתו האחרונה, "הכל יחסים", "This is Forty" בשמה המקורי, המגיעה עתה לבתי הקולנוע בארץ כמה חודשים לאחר הפצתה באמריקה. הציפייה היתה שכאן אפאטו יילך עוד צעד קדימה, ויבסס סופית את מעמדו לא רק כדמות המשפיעה בז'אנר הקומדיה אלא בכלל כאחד הקולנוענים המעניינים באמריקה. אך למרבה האכזבה, היוצר דווקא הולך אחורה, והתוצאה היא הסרט החלש בפילמוגרפיה שלו כבמאי, ובאופן כללי חוויה קולנועית לא נעימה.
במרכז החוויה הזאת עומד הסיפור האישי ביותר שאפאטו הביא אל הבד. הגיבורים כאן הם בני דמותם שלו ושל אשתו זוג לבנים מלוס אנג'לס, העובדים במקצועות אמנותיים וחווים את משבר גיל הארבעים. כדי להדגיש את הדמיון לכאורה למציאות שלו, את רעייתו כאן מגלמת זוגתו בחיים, לסלי מאן, ואת בנותיהן משחקות הצאצאיות האמיתיות שלהם. רק הוא עצמו השתפן, ולנעליו נכנס פול ראד.
אך אף שהקולנוען לא משחק את עצמו, הנוכחות שלו מאחורי המצלמה ושל בני משפחתו לפניה והחושפנות של התסריט עדיין הופכים את "הכל יחסים" לסרט מציצני ונרקיסיסטי. בכך אין בעיה מובנית, שהרי רבות מן היצירות הגדולות בתולדות האמנות הזו עסקו ב"אני". אבל צריך גם לדעת איך להיות נרקיסיסט, וכאן מסתבר שאפאטו עוד לא למד את מה שוודי אלן ופליני כבר שכחו.
יש לכך כמה סיבות, והמרכזית שבהן נעוצה בעיצוב של שני הגיבורים. לו היה לאפאטו איזושהי מודעות, ודאי היה מבין כי אין שום סיבה שנגלה כלפיהם ולו מידה של חיבה הם מתגלים לנו כאנשים חסרי אחריות, בעיקר כלכלית, אנשי משפחה חסרי עמוד שדרה, בני זוג נטולי רומנטיקה ובאופן כללי טיפוסים מרגיזים למדי, מהסוג שאנו מעקמים מולם את האף ביום הורים. בהקשר זה, ברגע טיפוסי ב"הכל יחסים", השניים מגיעים לבית הספר של בתם, ומשכילים לעלוב באחד מחבריה הקטנטנים לספסל הלימודים, להשפיל גם את אמו ולהתנהג בצורה מבישה מול נציגי הרשויות החינוכיות.
כל זאת מוצג בלי שום ביקורת, ואם שני הגיבורים לא רואים את הדבשת של עצמם, אנו עושים זאת בשבילם, וסולדים מהם לחלוטין. אין בעיה שדמויות יעוררו בנו רתיעה, כל עוד שיתקיימו בינינו לבינם יחסי אהבה-שנאה. אך במקרה של "הכל יחסים", אנחנו רק נרתעים מן הצמד המפוקפק, ולא נוצרת בנו שום משיכה כלפיהם. הם לוזרים מהסוג הכי גרוע כאלה בלי חן ובלי אירוניה, אבל עם היכולת לסכן אחרים ולהעיק עליהם.
נוסף לכך, אפאטו היה ככל הנראה כה שקוע בעצמו, עד שלא נתן את הדעת על דמויות המשנה. כתוצאה מכך, כולן כתובות באופן מרושל, חסר, אפילו שרירותי. לדוגמה, מייגן פוקס לוהקה לגלם את חברתה הצעירה לעבודה של הגיבורה, ובידיו של התסריטאי-במאי הפכה כאן לגוש בשר ותו לא. ג'ון ליתגו, מצדו, נבחר לשחק את אביה של אותה גיבורה, וניתן לו תפקיד תמוה למדי של אדם שבא והולך בהתאם לצורכי התסריט, כאילו היה יו-יו ולא בן אנוש. זה בזבוז של השחקנים האלה ושל האחרים המגיחים כאן, ונובע מכך גם מחדל חמור יותר: מטבע הדברים, התפניות בעלילה והקונפליקטים ב"הכל יחסים" אמורים לצמוח מן המפגשים בין הגיבורים לדמויות המשנה, אך כיוון שאלה כה קלושות, גם ההתפתחויות והדילמות כאן הן כאלה. דבר זה גם מונע מן הסרט להגיע אל האותנטיות והאמינות שהוא שואף להן.
באופן כללי, הכל ב"הכל יחסים" מרגיש לא אותנטי. אין אנו חשים שקיבלנו צוהר אמיתי לעולמו של אפאטו, אלא שהוא עושה לנו הצגה. באחד הרגעים המדוברים בסרט, למשל, נדרשים הצופים לחזות בדרמה שלמה ומפורטת סביב פי הטבעת של הגיבור, וזה כמובן וולגרי ומגעיל, אבל בעיקר מוצג באופן חסר צידוק תסריטאי, ונראה כמו פרובוקציה ולא כמו התפתחות אורגנית של עלילה.
אז נכון, יש פה ושם גם רגעים יפים בעיקר אלה בהשתתפות מוד אפאטו, שכבר בגיל 14 מתגלה כשחקנית מרשימה, או אלה שעושים שימוש נבון בקטעים מוזיקליים. אך "הכל יחסים" נמשך 134 דקות, ורובן דומות יותר לאותה סצינת פי טבעת דוחה ומיותרת. לכן, גם הצפייה בו ראויה לשמות התואר האלה. אם "זה גיל 40", כפי שנקרא הסרט במקור, תהרגו אותי כשאני בן 39.
תצפו בכל זאת ב"הכל יחסים"? ספרו לנו בפייסבוק