וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לקראת האלבום החדש: הפרצופים והדמויות של דיוויד בואי

עפר סקר

1.3.2013 / 10:06

אין בהיסטוריה של הרוק עוד אמן שהחליף כל כך הרבה פרצופים, סגנונות ופרסונות כמו דיוויד בואי. לקראת האלבום החדש, קבלו את המצעד של כל הזהויות שלו. מהפלצן עד לחייזר

כשבאים להתעסק בקאמבק של יוצר כמו דיוויד בואי השאלה היא לא רק כמה טוב הוא יהיה כשיחזור, אלא גם איזה גרסה שלו, בעצם, חוזרת. האיש שהקלישאה על אודותיו מתייגת אותו כזיקית של הרוקנ'רול, החליף פרסונות, סגנונות מוזיקליים ותספורות בקצב מסחרר לאורך השנים, וגם עכשיו, כשהפציע לפתע ממעמקי הפרישה, האישיות שלו עצמו נותרה חידתית ובלתי מפוענחת כתמיד. יכול להיות שאין טעם לנסות להבין מיהו דיוויד בואי האדם, ואולי במובן מסוים אין כזה; אבל הזהות הנזילה עצמה מרתקת, והמסע של בואי מתדמית לתדמית ומאלטר אגו לאלטר אגו הוא אחד המסעות האמנותיים המסעירים בתולדות המוזיקה הפופולרית. הריהן לפניכם – הזהויות של דיוויד בואי.

מייג'ור טום

מייג'ור טום לא באמת היה פרסונה של בואי – הוא היה דמות ראשית בשיר בודד, בתקופה שבה הרבה מהכתיבה של בואי התרכזה ביצירת פורטרטים מהסוג הזה. ואמנם, ההצלחה של השיר בכיכובו, "Space Oddity" – שבמשך שנות היצירה הראשונות של בואי היה השיר היחיד שלו שזכה לתהודה כלשהי – הפכה את היוצר, שעדיין התהדר ברעמת תלתלים היפית, למזוהה עם דמותו של איש החלל העתידני האבוד והמסתורי. שנים אחר כך, ב-1980, בואי ישיב את המייג'ור לעניינים עם "Ashes to Ashes", אחד מהשירים האישיים ביותר שלו בו הוא חוזר לגלם את טום – הפעם כנרקומן סהרורי עם לוק של ליצן עצוב מקומדיה דל ארטה.

זיגי סטארדסט

הפרסונה המזוהה ביותר של בואי, וזו שהביאה לו את התהילה הגדולה ביותר. זיגי, הפרנקנשטיין האולטימטיבי של כל גיבורי הרוק – ג'ימי הנדריקס, איגי פופ, מארק בולן, הלג'נדרי סטארדסט קאובוי – מגיע מהכוכבים כדי להציל את העולם מכליה באמצעות המוזיקה, אבל מאבד פרופורציות ומסיים את חייו באופן טראגי. בואי ניסה ליצור הספד סאטירי לסיפור הקלאסי של הרוקנ'רול, אך כשאימץ את דמותו של זיגי החיים שלו שיחזרו באופן אירוני את את ההתרחשויות הטראגיות שתיאר: עלייה מטאורית לתהילה, ואחריה התדרדרות אסונית. השיער האדום הזקור, האיפור הגלאמי והבגדים האנדרוגיניים יצרו את אחד מהדימויים האופנתיים העוצמתיים ביותר של המאה ה-20.

אלאדין סיין

בואי המשיך ופיתח את דמותו של זיגי עם אלאדין סיין (משחק מילים שמחביא בתוכו את הביטוי A Lad Insane, בחור משוגע), הפעם כסכיזופרן שהולך ומתנתק כליל מהמציאות – שיקוף מושלם לאישיותו ומצבו המנטלי של בואי באותם הימים, כשגילה לראשונה את קסם הקוקאין והחל לאבד בהדרגה את שפיותו. בואי יעניק גלגול נוסף ואחרון לדמותו של זיגי עם האלווין ג'ק, עוד אלטר אגו כמעט זהה מהאלבום "Diamond Dogs" – אבל שם הוא כבר יקרוץ לתרבות הנוער הפאנקיסטית שהתחילה להתבשל אז בסלאמס של אנגליה, ויהפוך אותו לבריון רחוב פוחז.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

נער הנשמה

אחרי המעבר לאמריקה, בואי זונח במפתיע כל זכר לזהות של זיגי ואלאדין ומאמץ גרדרובה חדשה: ז'קטים מחויטים עצומים, שיער בלונדיני חלק ומסורק למשעי וחזות אמריקאית גברית ואלגנטית, שהולמת את הסגנון המוזיקלי של סיבוב ההופעות האמריקאי שלו שהונצח באלבום, ושל "Young Americans" מ-1975: Blue-Eyed Soul, מוזיקת נשמה לבנה. האמת היא שבואי, בשיא תקופת הסמים הפרנואידית שלו, נראה פחות כמו ארית'ה פרנקלין ויותר כמו שלד חנוט בחליפת שלושה חלקים, אבל זה כנראה חלק מהקסם: בואי לא באמת הפך לזמר סול אלא לרוח הרפאים של אחד, ששרה על ניכור וריקנות במקום על אהבה.

הדוכס הלבן הרזה

תוך כדי סיבוב ההופעות של "Young Americans", הפרסונה החדשה של בואי החלה לעבור תהליך הדרגתי של שינוי, עד שהפכה בסופו של דבר לאלטר אגו האפל והמצמרר ביותר שלו: הדוכס הלבן הרזה, אריסטוקרט משוגע ואלגנטי באפודה ושיער מסורק לאחור, ששר שירים רומנטיים מבלי לחוש דבר ומונח על הסקאלה האוטיסטית איפשהו בין פסיכופת לזומבי. ההופעות של בואי עם שירי האלבום "Station to Station" נחשבות לכמה מהטובות בקריירה שלו, אבל האיש עצמו השתגע לגמרי וחי, כהגדרתו, על "חלב, פלפלים אדומים וקוקאין". לילה אחד התעורר זרוק בתעלה בצד הכביש, והחליט שהוא בורח מלוס אנג'לס וזונח את הפרסונות.

בואי הדקדנטי

בברלין בואי עובר, בגדול, לביגוד נקי ופשוט, כשרק הבלורית המסודרת היטב – המונצחת על העטיפה של "Heroes", שעטיפת האלבום הקרב של בואי היא מחווה לה – מהווה סממן אופנתי ועיצובי מובהק. לכאורה, זהו בואי נקי מפרסונות, אך למעשה הוא מושפע כאן מהמינימליזם והניקיון הגרמניים של הרכבי קראוטרוק כמו קראפטוורק ו-Can, ובורא את עצמו מחדש כנביא של דקדנס אירופאי בברלין החרבה. בתקופה הזאת בואי גם יוצר את האלבומים שרבים רואים בהם את שיאו היצירתי, ביחד עם טוני ויסקונטי ובריאן אינו.

בואי היאפי

ב-1983 בואי חזר לאמץ לעצמו פרסונה בימתית מובחנת, אם כי הפעם היא לא כללה אלטר אגו מזוהה ממש: לכבוד אלבום הלהיט "Let's Dance" הוא התהדר בבלורית אייטיזית מתנפנפת וחליפות שבניגוד לאלה של ימי "Young Americans" ישבו עליו היטב, ובאופן כללי יצר את האנטיתזה לדמותו מימי זיגי: גבר סטרייט ומצליחן שנראה כאילו נשלף בזה הרגע מוול סטריט. בראיון מפורסם מאותן שנים הכריז שכל העניין הדו-מיני לגמרי מאחוריו, ועורר עליו את זעמם של מעריצים ותיקים רבים; אבל ההמונים אהבו את בואי החדש והפכו אותו לאמן מצליח בסדר גודל אחר לחלוטין. זה כנראה לא השפיע עליו יותר מדי לטובה, כי את שאר העשור הוא בילה ביצירת מוזיקת מיינסטרים עבשה שהיתה מביישת אפילו את פיל קולינס.

נתן אדלר

בואי חזר להשתמש באלטר-אגואים רק ב-1995, בטבורו של עשור שהוקדש לניסיון נואש – ומוצלח לפרקים – להצית מחדש את להבת היצירה של הסבנטיז. ב"1. Outside" השאפתני שיצר ביחד עם בריאן אינו (שותפו לאלבומי ברלין המיתולוגיים) הוא לא אימץ אלטר אגו אחד, כי אם כמה: לאון בלאנק, בייבי גרייס, אלגריה טושרניק ועוד. אבל הגיבור הראשי שלו היה נתן אדלר, בלש עתידני שחוקר מקרה של רצח למטרות אמנותיות. בהופעות מהתקופה, בואי התחבר לטרנט רזנור ולמוזיקת אינדסטריאל, ותוך כדי כך חזר לימי הגלאם וללבוש כהצהרה בימתית. להופעה המפורסמת שלו בתוכנית של דיוויד לטרמן הגיע בבגדי עור שחורים צמודים, ועם הזקנקן הדנדש שלו. ילדי האייטיז שגדלו על "Modern Love" לא הבינו מאיפה הגיע החייזר המוזיקלי הזה.

בואי האותנטי

בתחילת שנות האלפיים, דיוויד בואי זנח את הקו האקספירמנטלי של כמה מאלבומי הניינטיז שלו, הסתפר, התגלח, נגמל מסיגריות והתחיל להתנהג כבן גילו: נינוח, מפויס ונוסטלגי. בפעם הראשונה, נדמה היה שאנחנו פוגשים את בואי האמיתי, האותנטי, ללא תיווך של איזו זהות פיקטיבית (לאלבום האחרון שלו הוא אפילו קרא "Reality") - ולכן זו גם לא היתה הפתעה גדולה כשבחר לפרוש לחלוטין מעין הציבור ולהפוך לאיש משפחה פשוט. מה אתם יודעים, כנראה שגם זו בסך הכל מסיכה: את הקאמבק שלו תכנן בואי בקפדנות, כשהוא דואג לטפח בקנאות את תדמית המתבודד בעיני הציבור ושומר את חשיפת האלבום החדש לרגע היח"צני המושלם. אותנטי? הצחקתם את זיגי. בואי נשאר בואי: יוצר שהאישיות שלו היא עבורו חומר אלסטי, ותמיד חלק בלתי נפרד מהיצירה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully