בין אלפי הבדיחות השחורות של אנתוני ג'סלניק יש אחת שהוא אוהב במיוחד לספר. לכן, כמובן, הוא סיפר אותה גם בהופעה שלו בבר היחיד שבעיירה הקטנה גרייט בארינגטון, מסצ'וסטס. "אני מת על שייקספיר", ג'סלניק מתחיל. "הנושא האהוב עליי בבית הספר ועדיין קורא שייקספיר היום", הוא ממשיך לעבר הפאנץ'. "ואנשים אומרים לי שלקרוא כל כך הרבה שייקספיר זה פשוט לא מעשי. אבל יודעים מה?", שואל ג'סלניק. "אם לא שייקספיר הייתי לחלוטין מגיב בהגזמה כשהארוסה שלי התאבדה". אחרי הקטע הזה אנשים בדרך כלל צוחקים. אבל לא תמיד. בכל זאת, ההומור של אנתוני ג'סלניק קצת אפל מדי בשביל הרבה אנשים. ובכל זאת הוא תמיד מתגרה עם "זו לא בדיחה שמצחיקה את כולם. אבל אם לא צחקתם, כנראה אתם צריכים לקרוא יותר".
בגרייט בארגינטון, מסצ'וסטס, הקהל לא צחק. ניחא. אבל במקום הספציפי הזה היתה דממת אלחוט מיוחדת, עד שמישהו הפר את הדממה כשקרא לעבר ג'סלניק "גרייט בארינגטון היא בירת ההתאבדויות של ארה"ב". למזלו של ג'סלניק, כמו שהוא אומר, הוא מקצוען. היו לו כמה אופציות: הראשונה להתנצל. להגיד שהוא לא ידע ושאם אכן היה יודע לעולם לא היה מספר את הבדיחה הזו. לא הסגנון שלו. השנייה לציין את המובן מאליו "כדאי לכולכם לעבור מפה". גם לא אופציה ממש הסטייל שלו.
אז מה כן הסטייל של הסטנדאפיסט העולה? האופציה השלישית, כמובן: לצעוק "שתזדיין גרייט בארינגטון, מסצ'וסטס" אל הקהל. "הדבר הטוב היחיד שאני יכול להגיד על העיירה הזו הוא שאחוז ההתאבדות פה לא גבוה כמו שהיה ראוי להיות". מצחיק? יופי. לא מצחיק? בעיה שלכם. זו הגישה של אנתוני ג'סלניק. בשבילו כל פצע, פתוח או סגור הוא הזדמנות לבדיחה ואין נושא שהוא טאבו. למעשה, המילה "טאבו" פשוט לא נמצאת בלקסיקון שלו. אם מדובר על אונס, מחלות סופניות, גילוי עריות, גזענות, שוביניזם, רצח הכל בעיניו נושא לבדיחה. ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, המקסימום שתקבלו הוא חיוך מזלזל וקריאת "לכו תזדיינו" קטנה. הוא עושה את הקטע שלו.
כמובן שמדובר בפרסונה. מספיק לראות ראיון אחד עם אנתוני ג'סלניק כדי להבין שהוא לא באמת רשע, לא באמת מניאק כמו הדמות שהוא אוהב לבנות לעצמו ולא שונא אף אחד באמת אלא רק כי זה מצחיק. "היום הלכתי ברחוב ופתאום צד את עיניי תינוק נעול במכונית אטומה. זה היה יום נפלא" אלו סוג הבדיחות של הבחור, ואם לא הבנתם שהוא לא רציני, הבעיה, לתפיסתו לפחות, היא אצלכם. מה שכן, זה מעורר את התהייה איך הומור שחור משחור כל כך התפתח אצלו.
אצל אנשים כמו לואי סי קיי או ג'ורג' קרלין, דבר כזה מובן איכשהו. למראית עין, הם לא בחורים יוצאים מן הכלל לא יפים במיוחד, לא עשירים במיוחד וכנראה שבצעירותם גם לא היו פופולריים יותר מדי בבית הספר. הכעס והאופל שנאגרו אצלם מובנים איכשהו. אנתוני ג'סלניק, לעומת זאת, נראה כמו הקפטן של נבחרת הפוטבול. הוא גבוה, חתיך ויפה-תואר, והחיוך שלו חושף שיניים צחות כמו פנינים ומסודרות בקפידה. החיוך הזה צוחק לכם בפנים ובאותו הזמן גורם לכם לרצות לשבת איתו לדייט. לא משנה הבדיחה שהוא כרגע סיפר על התשובה המזעזעת לחברה שלו לשעבר כשהיא גילתה לו שיש לה איידס ("אני יודע").
ג'סלניק נראה כמו בחור שהחיים האירו לו פנים והוא בתמורה נתן להם אגרוף. בלי סיבה. בסך הכל מדובר בילד טוב מפיטסבורג, פנסילבניה שסיים בהצלחה תואר בספרות אנגלית ומנהל עסקים. סביר להניח שהצלחה עם נשים היתה מנת חלקו. ילדות קשה נראה שלא היתה לו. אז למה? כנראה בדיוק בגלל זה. כשההפלגה חלקה מדי אולי צריך לטלטל את הספינה כדי ליצור קצת אקשן; אחרת זה לא מצטלם טוב.
אז אנתוני ג'סלניק הופיע בערבי מיקרופון פתוח עד שהגיע לכתוב פאנצ'ים לעונה הראשונה של תוכנית הלייט נייט של ג'ימי פאלון. במשך שנה הוא תרם את ההומור המזעזע שלו לתכנית והפך להיות הסטנדאפיסט הראשון שהופיע בה, עד שפרש כדי להתמקד במופעים שלו. חדות הלשון שלו גרמה לו לעבור אצל כל הגדולים קונאן אובריאן, ג'ימי קימל, ג'ים נורטון וקרסון דיילי, אבל יותר מכל, מה שגרם לאנשים לשים לב לאנתוני ג'סלניק היו תכניות ה"Roast" של דונלד טראמפ, צ'ארלי שין ורוזאן בר.
למי שלא מכיר ב"Roast" מביאים סלבריטאי שמוכן להיצלות על הגריל של מיטב הקומיקאים בערוץ קומדי סנטרל, ויורדים עליו עד שהוא מגיע לדרגת העשייה הרצויה - צבע אדום חזק. לכל אחד מהסלבריטאים היה כמובן גבול שהוא הציב לקומיקאים - יש דברים שלא צוחקים עליהם, בכל זאת. אצל צ'ארלי שין, למשל, הגבול היה בדיחות על אמא שלו. כאמור, לא לצחוק על משהו זה לא ממש הסטייל של אנתוני ג'סלניק. אז בפניה אל מר שין הנכבד, ג'סלניק פלט "יש לך משפחה מרתקת. אח שלך הוא אמיליו אסטבז, אבא שלך הוא מרטין שין, ואמא שלך... היא סתם זונה טיפשה".
לחלק מהאנשים בבית זה כנראה עשה את זה, כי בסופו של דבר ג'סלניק קיבל ספיישל משלו בקומדי סנטרל, ולבסוף גם את תוכניתו החדשה, "The Jeselnik Offensive" שעלתה לאוויר בסוף פברואר בערוץ. אם להסתמך על הנטיות הטבעיות של השמרנות האמריקאית, יכול להיות שהיא גם תרד בקרוב, אבל עד אז, כדי לגלות אם אתם קהל היעד של התוכנית, קבלו מבחן בדמות בדיחה שחורה נוספת של ג'סלניק: "אמא שלי נהגה להכחיש את השואה. אז הכרחנו אותה לצפות ב'רשימת שינדלר' וללמוד את היסטוריית העם היהודי. עכשיו היא לא יכולה להאמין שזה לא קרה פעמיים".
הצחיק אתכם? יופי לכם. לא הצחיק אתכם? לכו חפשו בדרן. לג'סלניק לא אכפת.
מה דעתכם על אנתוני ג'סלניק? דברו על זה בפייסבוק