פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בריונות": דוקומנטרי מרגש, אבל לא מספיק מעמיק

      הסרט התיעודי המדובר "בריונות" שובר את הלב כשהוא מציג את הבעיה שממררת לאינספור ילדים את החיים, ובכל זאת לא מצליח לרדת לעומקה או להגיד עליה משהו נועז באמת

      "בריונות": דוקומנטרי מרגש, אבל לא מספיק מעמיק

      לא צריך להיות מאט גריינינג כדי לדעת שהילדות היא גיהנום – התקופה האומללה שבה אפילו המעטים הדקיקים והשבריריים של מגננות חברתיות שיתפתחו עם השנים עדיין לא עובדים, כל חולשה נחשפת באופן מיידי וכל טעות התנהגותית קטנה שבקטנות חושפת אותך לביזיון והשפלה. הילדות היא ערוץ הסאבטקסט של העולם, המקום שבו הצד הדרוויניסטי האפל של האדם עדיין לא התכסה בערימת מוסכמות וכללים שמסתירה אותו: החזקים שורדים, החלשים חוטפים - ואין רחמים.

      כמובן שההשקפה הזאת היא הגזמה קלה – לרובנו יש גם כמה זכרונות יפים מימי בית הספר – ובכל זאת, המפגש הראשוני עם מסגרת חברתית שכוללת מטבעה מאבקי כוח ומעמדות מותיר אצל רובנו איזה פצע שלעולם לא לגמרי יגליד. בגלל זה, הסרט "בריונות" לוחץ באופן מיידי וכואב במיוחד על נקודה רגישה: מי מאיתנו לא חווה פעם נידוי בבית הספר? מי לא עבר צורה כזו או אחרת של התנכלות? מי לא מצא את עצמו הולך מסביב לבלוק כדי לא להיתקל בילדים המפחידים ליד שער הכניסה? והנה בא סרט שמאשש את הדבר שכולם מרגישים אבל לא מעזים להגיד - בריונות היא לא משחק משעשע מילדותנו שאמור לעורר בנו נוסטלגיה, אלא אסון פסיכולוגי טראומתי ומסוכן באמת שהיה אמור להיחסך מאיתנו. מה יותר מעורר הזדהות וחמלה מזה?

      "בריונות", שעלה השבוע לצפייה בשירות ה-VOD של HOT, הוא אם כן סרט שדורך על הלב, מועך אותו, חותך לחתיכות קטנות ומטגן בשמן עמוק – אבל זה לא בהכרח הופך אותו לסרט טוב. סרטו של לי הירש, המורכב מפסיפס של סיפורים על בריונות שיצאה משליטה בבתי ספר בארצות הברית – ילד שסובל מהצקות בלתי פוסקות, ילדה שניסתה להילחם בהצקות בכך ששלפה אקדח ואיימה על חבריה לכיתה, נערה לסבית שמנודה על רקע נטייתה המינית וכן שני ילדים ששמו קץ לחייהם בעקבות התעללות בלתי פוסקת שעברו בבית הספר – מזהה נקודה רגישה ומחלץ ממנה אינספור רגעים מרגשים, אבל לא מצליח לעשות את הצעד הנוסף הנדרש מכל יצירה דוקומנטרית ולגבש תובנה מעניינת לגבי הסוגיה איתה הוא מתמודד.

      בריונות (אתר רשמי , יוטיוב)
      דורך על הלב. מתוך "בריונות" (צילום מסך)

      הירש עושה עבודה מצוינת בהצגת אוזלת היד של המערכת החינוכית בארה"ב מול בריונות, והסרט שלו עושה קולות של הכרזת מלחמה על התופעה, אבל לא לגמרי ברור נגד מי ואיך הוא מתכנן להילחם. באתר הרשמי של "בריונות", שיצא בשנת 2011 והפך מאז לדוקו מדובר בכל העולם, הוא כבר מדבר אקטיביסטית שוטפת ומספר שהסרט הוצג לילדים בכל רחבי ארצות הברית בניסיון למגר את התופעה – אבל זו גישה נאיבית מאוד שמשקפת בדיוק את הבורות שבהם מועד הסרט עצמו. האם הילדים עצמם הם באמת הבעיה? האם המורים שלהם, שלא מצליחים להשתלט על התופעה, הם הבעיה? ומה בדיוק הם יכולים לעשות, אם אין להם תקציב מינימלי בשביל להעלות מבוגר אחראי על הסעות בבוקר, לאייש את החצרות, לעשות עבודה חינוכית הגונה? הירש לא עונה על השאלות האלה; במקום זה הוא מעדיף להתמקד בהורים מייבבים, ילדים שחוטפים מכות ורגעים קטנים של חמלה וחסד. כאמור, אפקטיבי רצח – אבל לא מספיק אמיץ. הרגעים המעניינים באמת של הסרט מגיעים כשמתעוררת, למשל, השאלה על תפקידם של הורי הילדים המתעללים בהתמודדות עם התופעה, אבל הירש לא יודע מה הוא רוצה בעצם להגיד עליהם, ולא מצליח להסיק מסקנות רחבות ומעניינות יותר.

      בריונות היא אולי תופעה מדכאת ומזעזעת, אבל היא בסך הכל עוד סימפטום אחד של הרעות החולות במערכת החינוך הציבורית בארצות הברית; גם מערכת החינוך, מצידה, מהווה בסך הכל ענף רעוע אחד של מערכת ציבורית שקורסת בכמה מישורים. הילדים החלשים בבתי הספר בארצות הברית אכן לא זוכים להגנה בסיסית, אבל זו לא בעיה שפותרים בהרצאה חד-שנתית לילדים וגם לא בנו-נו-נו למורים – זו תפיסת עולם של מדינה שלא חושבת שיש לה אחריות לשלומם הפרטי של צעירים ומבוגרים כאחד. הסוגיה שהסרט מעלה סופר מעניינת ורלוונטית גם עבורנו, ובגלל זה "בריונות" הוא סרט ששווה צפייה - אבל מהסוג הביקורתי שזוכר לקחת איזה זום-אאוט אחרי כתוביות הסיום. עכשיו, אחרי שלמדנו היטב את זוועות וסכנות הבריונות, אחרי שנזכרנו כמה היא יכולה לכאוב, נצטרך לנסות להבין בכוחות עצמנו מה המשמעות שלה.

      מה חשבתם על "בריונות"? ספרו לנו בפייסבוק