ג'וני מאר הוא מלך האסיסטים של הרוקנ'רול. ג'ון סטוקטון עם גיטרה. רק תנו לו לחבר את הריקנבקר למגבר ותראו אותו מרים להטבעה עוד ריף מלודי מושלם לכל המעוניין. מרצף שיאי האינדי פופ שיצר עם הקרל מאלון הפרטי שלו, מוריסי, לאורך ארבעת אלבומי הסמיתס, ועד שיתופי הפעולה שלו כחלק קבוע יותר ופחות של הרכבים כמו The The, Electronic, Modest Mouse ו-The Cribs (וזה עוד בלי שנגענו בעשרות תפקידי האורח). נדמה שכל להקת רוק שנייה ב-25 השנים האחרונות ניגנה באיזה שלב עם ג'וני מאר. אי אפשר לנצח את הסטטיסטיקה. רק עכשיו, לקראת גיל 50, מאר מפנה סוף סוף קצת זמן לקריירת סולו.
"The Messenger", שמקודם כאלבום הסולו הראשון שלו (תוך התעלמות מושכלת מהאלבום הבינוני שלו מ-2003 עם הרכב הליווי The Healers שמתויג כעת כפרוייקט משותף) מגיע אלינו כמה רגעים אחרי שמאר זכה בפרס ה"גאונות האגדית" של מגזין ה-NME, שאמנם נוטה באופן כרוני להערצה עיוורת אבל הפעם לפחות מפנה אותה לכיוון הנכון. בשיאו של הטקס העלה מאר לבמה את רוני ווד, חבר הרולינג הסטונז ועוד איש ששוכן דרך קבע בשולי הזרקור, וביצע איתו את "How Soon Is Now?" - תזכורת עדינה לכל חביבי ה-NME שבקהל על התהום העמוקה שבין כתבת שער חולפת לשיר נצחי. גם "The Messenger" לא יכול שלא להחוויר ביחס לכמה מהישגי העבר של מאר, אבל אף אחד לא אמר שחייבים להעמיד אותם זה לצד זה.
המילה הראשונה שעולה בהקשר של האלבום הזה כמכלול היא "נחמד". לא בטוח שמאר היה מחשיב אותה למחמאה, אבל היא לגמרי ניתנת ככזו. זה לא אלבום מונומנטלי של "גאון אגדי", אלא אוסף שירים קליט שנשמע נהדר וחף לגמרי מהשפעה מתמשכת. כבר מ"The Right Thing Right" הפותח, קווי הגיטרה הנקיים והמצלצלים מעניקים את אותו סיפוק מוכר. המיתרים של מאר מעלים את רמות הסרוטונין הרבה לפני שהתחלת להתלונן על כך שהוא לא מחדש דבר. מאר (שגם הפיק את האלבום) מעניק לעצמו צליל מפוייס ונינוח שלא מנסה להוכיח שום דבר - וטוב שכך. גם בלי שיאים יוצאי דופן, אפשר להעביר יופי של שעה עם ההנאות הפשוטות של שירים כמו "European Me" הנוסטלגי או "New Town Velocity" הנוגה.
כזמר, מאר מתעלה כאן על ביצועיו בעבר אבל נשאר בגדר מבצע פונקציונלי. גם בלי להכיר את ההיסטוריה של האיש כעזר כנגד סדרתי, ברור שאין לו את הכריזמה של סולן טבעי. כל עוד הוא מגובה במלודיה טובה מספיק על הגיטרה (דבר שקורה לעיתים תכופות יחסית באלבום הזה) זה עובד גם בלי נוכחות מעניינת במיוחד מאחורי המיקרופון. מה שחסר כאן למאר הרבה יותר מקול גדול, זו אישיות גדולה שתעניק למנגינות הנפלאות שלו נפח אמיתי. בין אם זאת דרמת הוידוי של מוריסי או הפואטיקה העקמומית של אייזק ברוק ממודסט מאוס, מאר זקוק לשותף שיספק למוזיקה שלו עוגן רגשי. בלעדיהם הוא נותר עם לא יותר מכמה שירים מהנים שלא מותירים חותם. זה אולי לא הופך את "The Messenger" להאזנת חובה אבל לפחות למשך אותה שעה, זה לגמרי נחמד.
מה אתם חשבתם על האלבום של ג'וני מאר? דברו על זה בפייסבוק