"בננות", סרטו של הבמאי איתן פוקס שיצא לאקרנים בשבוע הבא, מביא את סיפורה של חבורת שכנים (עופר שכטר בתפקיד ההומו, יעל בר זוהר כעורכת דין ומלכת יופי לשעבר, ענת וקסמן, דאנה איבגי ואחרים) שהופכת לנציגת ישראל בתחרות היוניברסונג מעין גרסה פיקטיבית של תחרות האירוויזיון. לפוקס יצא פוקס, ולא רק שתחרות הקדם אירוויזיון הקיקיונית סחפה את המדינה כמקדם יח"צ נפלא עבורו, אלא גם ששניים ממשתפי הסרט, ולדי בלייברג ומייקל הרפז, התחרו בה. עם זאת, הרומן של פוקס עם האירוויזיון לא התחיל אתמול.
"הייתי כתב בימיו הראשונים של הערוץ הראשון. היתה התכנית של הווינרים, 'ריץ' רץ'' והיה אותנו, בתכנית הלוזרית שנקראה 'שקט משדרים'", מספר פוקס. "היינו חבורה טובה של אנשים, ביניהם גם שחר סגל ואייל סיוון. בשנת 1979, לאחר שיזהר כהן זכה בפריז והיה ברור שהאירווויזיון הבא ייערך בבנייני האומה בירושלים, אני באתי ככה ממש להתנחמד כילד קטן ואידיוט לאסתר סופר, שהיתה אז ראש מחלקת הילדים והנוער. ואמרתי לה 'תגידי אסתר, יש מצב שאת צריכה כתבים שיעזרו לסקר את האירווזיון?', ואז היא אמרה לי 'אתם רוצים?', ואני כזה 'ברור שאנחנו שאנחנו רוצים!'. היינו באירוויזיון, והייינו הילדים היחידים שם כמובן. קיבלתי את התיק הכי מכוער מחיקוי עור, מסקיי, וכל מיני תקליטונים. וקיבלתי גם מאפרה מיוון שעליה הוטבע מי שייצג את יוון אז. כשגלי עטרי זכתה, וזו זכיה שניה שלנו ברצף, הרגשתי שאני עד לרגע היסטורי מונומנטלי. במסיבה אחרי הרגשתי שאני תופס את אלוהים בביצים ברמה הכי קיצונית שאפשר. היתה עוגה ענקית בצורה של מפתח סול. שם בעצם התחיל המסע שהיום בסרט הגיע ליוניברסונג. הייתי ילד שמתעניין בדברים האלה".
באמת? מעניין למה.
"(צוחק) אבל אז זה באמת לא היה רק של הומואים. אז כל המדינה היתה מרותקת, כי קודם כל היה רק ערוץ אחד ומאה אחוזי רייטינג, ושנת 1974 גם היתה הפעם הראשונה שישראל משתתפת באירוע מהסוג הזה".
פוקס, 48, חתום על הסדרות "פלורנטין" ו"תמיד אותו חלום", ועל הסרטים "שירת הסירנה","יוסי וג'אגר", "ללכת על המים", "הבועה" ו"הסיפור של יוסי". אבל חוץ מכל אלה, בשנת 2000 הוא היה המנהל האמנותי של להקת פינג פונג, שהכניסה את ישראל להלם לאחר ביצוע יחיד ומיוחד לשיר "שמח" באירוויזיון. "אף אחד לא תירגם את זה למשהו קולי וחמוד", מספר פוקס על ההופעה שלימים הפכה לקאלט אך בזמן אמת נתפסה כטרור תרבותי. "זה קרה רק בדיעבד. כולם אז הרגישו שזה פאדיחה איומה. חזרנו לשדה התעופה וירקו עלינו. ביקשו ממני לנסוע איתם כדי להיות במאי הבית או הגננת, איך שתקראי לזה, המנהל האמנותי לצורך העניין. זאת היתה הפעם הראשונה שהאירוויזיון קפץ למקום של איצטדיונים. הם היו מאוד נרגשים ומבוהלים בניגוד למה שאולי היה נראה. זו היתה חוויה מאוד מעניינת ואני באופן אישי מאוד שמח שלקחתי בה חלק. היה מעניין לראות איך ישראל מגיבה".
היום זה בחיים לא יכול היה לקרות. אחת הדמויות שלך אומרת "זה לא תחרות זמר, זו תחרות תחפושות".
"פעם היו שירים מקסימים, שירי פופ מתוקים וטובים. היום אף אחד לא רוצה את האמת או שירים יפים על גיטרה, כולם רוצים את בריטני ספירס עם נחש. אני משתדל להגיד שמה שחשוב זה הרגע הזה שבו הבחור שר לבחורה - או לבחור - 'אני אוהב אותך'".
בסרט, חברי הוועדה אומרים לחבורה ש"זה יופי של חומר גלם אבל זה עדיין בוסר". זה משהו שאתה יכול להגיד גם על אחד מהסרטים שלך?
"יש לי סרטים שאני רואה ואומר 'אוקיי, יש פה בניה של רעיונות' אבל השפה הקולנועית והמבע טעונים שיפור. 'שירת הסירנה', שהיה הפיצ'ר הראשון שלי, הוא לכאורה הסרט הכי דומה ל'בננות' - ו'שירת הסירנה' הוא בוסר. אם הייתי עושה אותו היום, הוא היה קומדיה רומנטית הרבה יותר טובה. אבל 'בננות' איננו בוסר".
משפט נוסף מהסרט גורס ש"בידור זה לא צחוק". בקורלציה ישירה לכך אפשר להגיד בדיוק את אותו הדבר על "בננות", שהוא הפעם הראשונה מאז "שירת הסירנה" בה פוקס אכן מביים קומדיה. "זה התחיל מזה שאני ובן זוגי (העיתונאי והמגיש גל אוחובסקי נ.ה) נסענו לגור שנה בדרום צרפת בשנת 2006, אחרי החוויה האינטנסיבית של הסרט 'הבועה' שהיה מאוד יקר לי. מה שקרה זה ששבוע אחרי הקרנת הבכורה בה נכח אבי, הוא נפטר. אגב, אמא שלי נפטרה לפני 'ללכת על המים' שמוקדש לה. אחי הגדול אמר לי עכשיו ש'טוב שנגמרו ההורים שאין לך עוד את מי להרוג בסרט הבא' (צוחק). הרגשתי שבא לי להתחבר לצדדים האלה שקיימים בי, פיל גוד מוביז, קומדיות רומנטיות, מיוזיקלס. הזמנתי את כל הסרטים שאהבתי לאורך השנים, 'ארבע חתונות ולוויה אחת', 'פרסיליה מלכת המדבר', 'ללכת עד הסוף', 'שיר אשיר בגשם'. הם הפיחו בי רוח מוזיקלית שמחה ומצחיקה ואז התיישבתי וכתבתי את הטריטמנט לסרט".
גם כשהדמויות מתפכחות מהחלום, לאורך כל הסרט הן לבושות בצבעים אותם הן לובשות באירוויזיון. למה לספר פנטזיה שמעוגנת חזק במציאות? למה כל הדמויות קיבלו את שמם של השחקנים?
"אני אוהב ערבובים כאלה. את זוכרת איך קוראים לדמות של ג'וליה רוברטס ב'אישה יפה'? בסרטי אנסמבל, שצוות השחקנים מורכב משחקנים מאוד ידועים, אתה אף פעם לא אומר הדמות ההיא וההיא, אתה אומר את השם של השחקן. את לא אומרת ליאור מ'יוסי וג'אגר', את אומרת יהודה לוי. חשבתי פתאום שבסרט כזה על גירל פאוור, למה להעמיס לצופה שמות נוספים? שיהיה ברור - זה עפר שכטר, ויעל בר זוהר, וקרן ברגר, ענת וקסמן, אפרת דור ודאנה איבגי המלכה. כשכתבתי את הטריטמנט, היה לי ברור שאני כותב יעל וזה עבור יעל בר זוהר. גם הביוגרפיה שלה מאוד נוכחת בסרט. עפר אגב מתמחה בתפקידים של גייז. ענת היא אולי הכי קרובה לי כדמות וכאדם ומאוד שמחתי לעבוד איתה, עם דאנה תמיד רציתי לעבוד. לא הייתי עושה את הסרט הזה אם באמת לא היתה לו נגיעה לשום מציאות שבוערת בעצמותיי באיזשהו אופן. זו מציאות שיש בה געגוע לישראל של פעם, שהיו בה שכנים שידעת איך קוראים להם והיית קשור אליהם. היית בא לבקש כוס סוכר ונשאר לקפה".
מה היית רוצה שאנשים יחשבו ביציאה מהקולנוע?
"לייף איז ביוטיפול, זה מה שאני רוצה שייצא מזה. אני באמת מאמין בזה. אני גם יכול לקלקל ולהמשיך לומר שהם מורכבים ונוראיים, מזעזעים ואיומים, אבל הם ביוטיפול. וזה סרט שבו אני רוצה להתייחס לזה. יכול להיות שהגעתי למקום הזה שבו אני באמת יכול להתחבר לקלישאה הזאת שהחיים יפים, כמו שחשב פרנק קפרה. גם הראיתי לארט דירקטור סרטים של ז'אק דמי, למשל 'מטריות שרבורג', שהויזואליה בסרט מאוד מושפעת ממנו. 'בננות' נותן ביטוי לצד מאוד מרכזי בנשמתי, הצד שיודע לחגוג את החיים ולשמוח בהם. מי שחושב שבקומדיות רומנטיות מקסימות אין מורכבות טועה. המורכבות באה לידי ביטוי באופן אחר".
למה דמותה של יעל בר זוהר, הבטוחה בעצמה, מתערערת דווקא על ידי הבוס שמזיין אותה וחשה הצורך להוכיח לו משהו?
"כי היא שוב היתה כלואה בסיטואציה של מלכת היופי. אישה שמרגישה את הצורך להיות ברומן עם הבוס שלה במשרד המצליח שבו היא עובדת היא אולי אישה שלא באמת מאמינה ביכולות שלה, זו התפיסה שלי את המציאות. היא משחזרת ומשעתקת את אותם דפוסי התנהגות ודינמיקות מחורבנות שנכחו בחייה, 'אני דוגמנית וצלמים גברים מצלמים אותי כל הזמן', במקום להגיד 'אני עורכת דין בזכות עצמי כי אני חכמה ומוכשרת ולא בגלל שאני שוכבת עם הבוס שלי'. זה דורש הרבה אומץ לצאת מהחיים שאת מנהלת ביד רמה וללכת לאירווזיון. בדמות של עפר זה אולי המשך טבעי לחייו, אבל לא עבור שאר הדמויות. הרבה אנשים ובעיקר נשים גדלות בתחושה שלהיות אישה שמחה וצוהלת זה עומד בסתירה ללהיות אישה רצינית עם קריירה. אפילו שאנחנו כבר בעולם שהוא פוסט פוסט פוסט, נשים עדיין שואלות האם אנו בנויות להיות גם כוסיות, מלכות יופי או זמרות באירוויזיון ולהיות גם נשות קריירה מצליחות ולעשות משפחה וילדים. הסרט אומר שאפשר גם וגם. אפשר לנסוע לאירווזיון ולבלות ולחזור לחיים שלך".
על אף שגם הפעם מככבים בסרטו של פוקס זוג המואים וזוג לסביות, הוא קובע בנחרצות כי "זה לא סרט גייז. אני חושב שהצלחתי להגיע למקום שבו גם סטרייטים וגם גייז רואים את הסרטים שלי ונהנים. בכל סרט אני משקיע בי, והפעם אני משקיע בצד אחר שבי, לראשונה אמנם. זה היה יכול להיות מדליק לראות את האחים דרדן ומיכאל הנקה עושים מיוזיקל. לארס פון טרייר ניסה ולא שאני בטוח שזה מהמיוזיקלס החביבים עלי בעולם, אבל אין טעם להגיד שאני עושה רק סרטים מסוג מסוים, רק פוליטיים או רציניים. יש בי גם את הצד הזה. כששואלים אותי איזה בימאים השפיעו עלי אז יש לי את ברגמן וטרקובסקי ומצד שני יש בתוכי גם סרטים שהם סתם כיפים. לצד 'פרסונה' יש בי גם את 'אישה יפה'. זה לא או תרבות גבוהה או נמוכה. שתיהן מתקיימות בתוך כולנו. כולנו הולכים לראות סרטים של מיכאל הנקה ושומעים מוזיקה של ביונסה. להשקיע בי זה משהו שאפשר לדבר עליו בהקשר של 'הסיפור של יוסי' אולי. 'בננות' זה להשקיע בצד אחר בי. אני עושה לא מעט סרטים, וכל הזמן שואלים אותי 'מתי תעשה סרט בלי הומו'. זה כמו לשאול את גודאר האם הוא יעשה סרט בלי אישה. הלו? זו האהבה והתשוקה שלו ולכן אין שום סיבה בעולם שמישהו ירצה שהוא יעשה סרט בלי אישה".
בסרט אתה אומר שבחיים צריך להגיד יותר "למה לא?" - מתי לאחרונה אמרת זאת לעצמך?
"אחד מהדברים שאמרתי לעצמי בזמן עשיית הסרט הזה היה 'למה לא'. אני מקווה יום אחד שמישהו יציע לי לנסוע להודו ואני אגיד 'למה לא'. זה עדיין לא קרה ואני לא רואה את זה קורה. אני חושב שבסרטיי אני מצליח הרבה יותר להגיד 'למה לא' מאשר בחיי".
אתה בעצם אומר שהדבר שאתה מטיף לו בסרט הוא הדבר שאתה עצמך לא מסוגל לעשות.
"זה לא נכון. בסרטים שלי אני עושה דברים שאני לא עושה בחיי הפרטיים לכן אני עושה סרטים. עצם עשיית הסרטים, היא הדבר".
מתכננים ללכת ל"בננות"? ספרו לנו בפייסבוק